054-4798064

"זו התבגרותי השניה..."
מאת נעמה מוזס – מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת .מומחית ביחסי הורים-מתבגרים. mosesnaama@gmail.com
 
לא קל להיות מתבגר ,ואולי עוד יותר לא קל להיות הורה של מתבגר.
גיל ההתבגרות, שיש המכנים אותו "הגיל הלא רגיל" או "הגיל המגעיל".. עמוס בשינויים בתחומים רבים – החל משינויים פיזיולוגיים ביולוגיים-מיניים, שינויים רגשיים, שינויים קוגניטיביים , חברתיים ועוד.. ולא די בכך, אלא שמשנה לשנה מאריכים את התוקף ,וטוענים שניתן להכניס לקטגוריית המתבגרים גם את ילדי כתה ג'.. ואולי אי שם  בשלהי שנות העשרים – תחילת שנות השלושים נזדכה על המתבגרים..
הפעם, אני רוצה לכוון את הזרקור דווקא לנו -להורה של המתבגר , שעם כל התובנות והניסיון שרכש עד כה ,מגלה ,כי לא די בשינויים ובלחצים העוברים על המתבגר/ת שלו, אלא שגם הוא בעצמו עובר תהליכים מקבילים..

אמרנו שינויים?                                                                                                                                                                                      רגע אחרי שחצינו את קו ה 40  .. הראיה כבר לא 6..6.. , הזכרון בכלל מתעתע (מזל שיש תזכורות באייפון), הקמטים בזויות העיניים (מתי צחקתי כ"כ הרבה?) ,השיער המדלדל, חדר כושר כבר לא בגדר המלצה, ולרדת במשקל זו כבר ממש משימה (חילוף החומרים כבר פחות משוכלל..), בדיקות שגרתיות לביקורת כבר ממלאות את היומן , המזגן כבר לא מפריע לנו.. אנו מוצאים עצמינו מבקשים באירוע שינמיכו את הווליום של הלהקה, והמשפט "את/ה נראה/ית הרבה יותר צעיר/ה" עושה לנו את היום.. תחשבו על המתבגר או המתבגרת שלכם המוצפים גם בבת אחת בשינויים הגופניים, מתבוננים בעצמם במראה ומנסים להתחבר לסנטימטרים שנוספו, לשיער המבצבץ, לקול המשתנה, לחזה הגדל, לגוף הזה שמשדר לפתע משהו אחר.. לא דומה?! 

פגישת מחזור..                                                                                                                                                                                                     ידוע כי בגיל ההתבגרות קבוצת השווים שווה יותר , בתחרות הזו – שלנו ההורים מול החברים של ילדינו(האמיתיים והווירטואליים) המלחמה שלנו אבודה מראש...                                                                                                                                                                                       אך עם יד על הלב אנחנו לא הרבה יותר טובים.. כמה מאתנו פצחו בדיאטה רצינית לפני פגישת המחזור, קנו בגד מחמיא, שידרגו את הסטטוס בפייסבוק, הרי גם לנו חשוב שיעשו לנו לייק..                                                                                                                                                      אחת המטופלות שלי נכנסה לדיכי לפני יום ההולדת של החלפת הקידומת, היא כבר מס' שבועות עורכת "ספירת מלאי עצמית"- מה היא הספיקה עד כה, איך היא ביחס לחברותיה, היא הרי בכלל חשבה שבשלב הזה של חייה תהיה כבר במקום אחר..
מסתבר, שאנשים נוטים להרגיש רע יותר לאחר שקראו בפייסבוק  את הסטטוסים החיוביים של חבריהם, המהללים את חייהם הטובים וההישגים המקצועיים, ולאחר שצפו בתמונות משפחתיות שמחות. לאחרונה התוודעתי למחקר מאוניברסיטת סטנפורד לפיו, מתברר כי מעקב הדוק מדי אחר עדכונים של אחרים עלול לדכא אותנו, פשוט משום שאנו נוטים להאמין כי לאחרים חיים מאושרים יותר משלנו. המחקר מצא התאמה בין האופן שבו אדם פירש את ה"אושר" של חבריו בפייסבוק לבין האומללות שהוא חש כתוצאה מכך. (אולי כדאי לצמצם את מספר החברים בפייסבוק..?)                                                                                                                                                                                             אנשים נוטים להסתיר את האומללות הזו ומעדיפים להציג מסכה עם מייק אפ מחייכת .                                                                                     הפייסבוק, אם תרצו, היא למעשה גרסת הפוטושופ של חיי היום יום.

יחסים עם ההורים..
חשבתם שלמתבגרים לא קל ?! ומה איתנו? מצד אחד טריקות הדלת וקונפליקטים הלא נגמרים מול המתבגרים (מה כבר אמרנו?!) ומהצד השני- ההורים שלנו , המזדקנים.. והפחד המחלחל ,שאוטוטו גם אנחנו שם.. כמה שהבטחנו לעצמנו- שאנו לא נהיה כמוהם,  נעשה ההפך, נהיה אחרים.. הרי יותר ויותר מתבהר לנו שאנו יותר ויותר דומים להורינו, חוזרים על אותם המשפטים שהבטחנו שבחיים לא נגיד, עושים את אותם ההרגלים .. גם אנו שואלים את עצמנו במה אנו שונים מהורינו? מה אנחנו רוצים לקחת מהם ומה היינו מעדיפים שלא ידבק בנו. יש כאלו בינינו ,שרק בגיל 40+ (אולי אנו תופסים אומץ ולומדים זאת מהמתבגרים שלנו?) נעמדים על שתי הרגלים האחוריות ומצהירים- "זהו עד כאן ! אני לא חייב יותר להיות ה"ילד הטוב והמרצה", מותר גם לי לנהוג אחרת, גם אם אני יודע שהוריי לא יאהבו זאת ויעירו לי על כך"..
מחפש את עצמי..
רק למתבגרים מגיע מורטוריום?!- אותו פסק זמן ושמיטת חובות שהחברה מאפשרת לו לבחינת זהותו. אנו מגלים הבנה וסובלנות כלפי סגנונות לבוש של המתבגר ועיצוב החדר המשתנים מדי חודש בחודשו, לא כועסים כשהוא מחליף עבודה , מוצא אחרת, משנה מסלול לימודי.. זה בסדר – הוא הרי עדיין מחפש את עצמו..  גם אנו היינו רוצים ,שיבינו אותנו , כאשר אנו מרגישים שהגיע הזמן היום להגשים את החלום ולשנות מקצוע, יש ביננו היודעים לזהות הזדמנויות חדשות ,ומתקדמים לתפקידים חדשים, אנו נהנים לשנות את ההופעה, לשפץ את הבית, ויש כאלו שאף הולכים רחוק יותר ומחליפים את השותף/ה לחיים..(על כך בהרחבה בפעם אחרת..).

עולמות מקבילים..
כאשר אנו מודעים לשינויים ,שעוברים עלינו ועל ילדינו המתבגרים ומוצאים את נקודות הדמיון וההשקה, דווקא אז אנו יכולים יותר מאחרים להבין, להכיל ולגלות סובלנות רבה יותר כלפי עצמינו וכלפי ילדינו.                                                                                                                                  שתפו אותם!!! גם בחוויות שאנו חווינו בגילם (למרות, שאין ספק שהדור של היום שונה מאד מהדור שלנו ,והמשפט :"כשאני הייתי בגילך" כבר לא ממש רלוונטי..) וגם בחוויות שלכם כהורים למתבגרים וכאנשים בוגרים , שגם מתמודדים עם השוואה חברתית, מחפשים את ה"לייק", מתבוננים במראה... ומתחבטים ב"ענינים הלא פתורים " עם ההורים המזדקנים..                          

                                                                                                                                                                                                           כן, ילד מתבגר שלי, גם אני שואל עצמי : מאין באתי ולאן פניי מועדות ? כיצד ומתי אשלים עם חולשותיי ואקבל אותן? מהן החוזקות שלי והכישורים שייחודיים לי? ואיזה חלום אני עדיין רוצה להגשים?

ולסיום- זכרו- עולם מקביל הינו עולם הנמצא במימד קיומי מקביל לשלנו, ומתרחשים בו דברים שמשפיעים על עולמנו ועל עולמות מקבילים נוספים. יש עולמות מאוד דומים לשלנו -בהם השוני מעולמנו מזערי, ויש עולמות שהדמיון בניהם לבין עולמנו ממש קטן. אך הקשר הבסיסי תמיד נשאר. שימו לב לדימיון אך אל תשכחו גם לשים לב לשוני ולהבחין בין העולמות.                                                                                                          אמנם ילדינו הם המורים הטובים ביותר עבורינו  בלמידה על עצמינו ..אך אנו לא אמורים לעבור את תהליך ההתבגרות שלהם.                                                                                                                  הילד שלנו אמנם נושא חלק מהמטען הגנטי שלנו ומושפע רבות מאיתנו , אך בעל אישיות ייחודית משלו , ועליו להשלים את המשימה של השלב המשמעותי בו הוא נמצא – לגבש את זהותו האישית -לעצב אותה ולפתח אותה. הוא לא אמור להגשים את מה שאנו לא הספקנו או להלחם את המלחמות שאנו לא הצלחנו לבצע.. בשביל זה יש לנו גם את "משבר ה 40"..