חשוב לי להיות כנה. במיוחד עם אנשים שקרובים לי. להיות מסוגלת לומר באמת מה שאני חושבת או מרגישה, כפי שהייתי רוצה שיגידו לי. אבל אני יודעת שעלול להיות לזה מחיר ולא תמיד אני יודעת מה נכון לומר. מה לעשות?

אם לומר את האמת... זה באמת לא קל. במערכות יחסים קרובות ומשמעותיות (בין בני זוג, חברים, הורים וילדים) אנו שואפים לייצר מקום בטוח שיאפשר לשתף באופן פתוח, לחשוף התלבטויות וקשיים, דילמות וחולשות ולא רק להציג את עצמנו או את הזולת באור חיובי וטוב. היכולת לחלוק קשיים, לבטים, מידע רגיש ולזכות בתמיכה רגשית והכלה נוטעים בנו ביטחון וכוח.

כנות הינה ערך משמעותי ובסיסי במערכת יחסים. ככל שנאפשר לעצמנו לחשוף, לקלף, לגעת בעומק הדברים נייצר תחושת אינטימיות חזקה יותר, שייכות ושיתוף הדדי.
בקשר קרוב איננו רוצים "לעמוד על המשמר"- לברור מילים, לחשוב עשר פעמים מה מותר לומר או מה אסור להגיד ולחשוש שמה שנביא עלול לשמש נגדנו.
ברוני וור עבדה כאחות במוסד לחולים סופניים באוסטרליה. היא שוחחה עם חולים ושיתפה בתובנות שלה בספר- "חמשת החרטות הגדולות של העומדים למות". מתברר, שאחת החרטות המרכזיות הייתה- "הלוואי והיה לי את האומץ לחיות את חיי באופן נאמן לעצמי, ולא כפי שציפו ממני אחרים".
אולם, כפי שציינת, הדרך לאותנטיות, פתיחות והרצון "להביא את עצמי כפי שאני" רצופה בחששות וסיכונים.
בדומה לכל תכונה- מילת הקסם היא איזון. לעיתים יהיה עליך לשים את עצמך במקומו של הזולת ולחשוב האם הצגת האמת אכן תיטיב עמכם. יחד עם זאת, האומץ להביא את עצמנו כפי שאנו באמת במערכת יחסים קרובה עשוי לשדרג אותה, ולכן לא כדאי לוותר על האפשרות הזו.
מה לעשות ?

• התחילי עם עצמך- כדי להיות נאמנה לעצמך וכנה עם עצמך- שאלי: מי אני? מה הערכים המנחים אותי? מה עושה לי טוב? על מה אני מעדיפה לוותר?

• הסיכוי שבסיכון- להיות אותנטית פירושה לפתוח חלון לפגיעות. כולנו חוששים להיפגע ולומר דברים שיובנו באופן מוטעה, או חלילה יפגעו ביקרים לנו. אולם לצד החששות- היכולת לומר את האמת עשויה להעצים את תחושת השייכות, הביטחון, האמון ולהעמיק את הקשר.

• מרוב שלא נעים- איך זבוב הופך לפיל? כיצד כדור שלג מתגלגל? לעיתים הכל מתחיל מאמירה אחת קטנה שהעדפנו לשמור לעצמנו, לדחות ל"הזדמנות טובה יותר" או להמתין ל"רגע המושלם" (שאף פעם לא מגיע) ואז אנו עלולים למצוא עצמנו במערכת יחסים מזויפת ולא אמינה.

• קחי אחריות על התגובות שלך- לעיתים מרוב תרחישים כיצד הזולת יגיב, ומה יקרה אם הוא יכעס/ייעלב ואלי דווקא יעריך את עמדתנו הכנה- איננו פועלים באופן בו היינו רוצים. אינך יכולה לנבא כיצד האחר יגיב. אולי דווקא תופתעי לטובה? אינך יכולה לקחת אחריות על התגובות של האחר, אלא רק בחירותיך.

• שקרים קטנים ולבנים- לעיתים אנו מעדיפים "לעגל" פינות בתשובות לשאלות- "האם השמנתי ?כמה זה עלה? האם האוכל טעים?". אנו מעדיפים להסתיר את האמת המלאה ולא להסתבך- מה שנקרא "שקרים לבנים".
אולם, נראה כי דווקא במצבים "קטנים" אלו כדאי לנסות לומר את האמת (הרי במרבית המקרים האדם מולנו קולט האם אנו כנים איתו) ולא לחשוש לקחת אחריות על מעשינו או לקבל את הזולת בחולשתו. אם נתאמן בהצלחה ברגעים הללו- נייצר אווירה מקבלת ומכילה שתכין את הבסיס לכנות ופתיחות במצבים מאתגרים יותר בהמשך.

• "אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש". (אנג'לו) – למען האמת.. אני מתה על הציטוט הזה.. וכבר השתמשתי בו לא פעם בהקשרים שונים. מה לעשות שהוא כ"כ נכון...
יש הטועים לחשוב, שהמשמעות של להיות כנה ופתוחה היא להיות אדם לא נחמד. ניתן ללמוד להיות אותנטי מבלי לפגוע ברגשות הזולת. לדוגמא ע"י התייחסות לפרשנות הסובייקטיבית שלי –" אני באופן אישי פחות מתחברת לסגנון הזה, אבל זו רק דעתי האישית".
נניח כאשר את רוצה לומר לענות על השאלה –"הייתי בסדר?"- מה שקובע אינו בהכרח התוכן אלא התחושה שאת מעבירה. גם לארוחת גורמה המוגשת בלאפה ישנו טעם שונה.. ולכן כאשר את בוחרת לומר את האמת - חשוב להציג אותה באופן מכבד, עדין, מתחשב ויחד עם זאת –אמיתי. אנשים יעריכו, שכאשר הם רוצים לדעת את האמת- כדאי לפנות אליך, ושניתן לבטוח בך. וזו תכונה יקרת-ערך בקשר משמעותי.

פעם- לפני החתונה היינו מנהלים שיחות ארוכות, אז הרגשתי שבן הזוג הוא באמת החבר הכי טוב שלי שיודע ממש להקשיב לי. אני יודעת שהיום המצב יותר מורכב עם ילדים, בית ועבודה. אבל גם כאשר אנחנו סוף סוף מפנים זמן לדבר– אני מרגישה שבן הזוג לא באמת מקשיב לי. מה לעשות?
מספרים על ר' אריה לוין, שפרופסור ידוע היה שולח אליו חולי נפש, והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לר' אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם? מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד". ענה לו ר' אריה: "אני לא עושה להם שום דבר, אני רק מקשיב להם..."
לכאורה- מה כבר ביקשנו? שיקשיבו לנו... אולם מתברר, שהקשבה אינה משימה פשוטה כלל וכלל. הקשבה הינה מיומנות חשובה, אם לא הבסיסית והמרכזית במיומנויות התקשורת. מחקרים רבים ניסו לפענח את סוד הקסם של ההקשבה. פרופסור אבי קלוגר שחקר רבות בתחום זה מצא כי להקשבה סגולות רבות (לשני הצדדים) ויש לה השפעה רבה על ביצועים אישיים מאשר תכונות אישיות אחרות. אז מדוע רובינו מכירים את התחושה הזו- שלא מקשיבים לנו? גם כאשר יושבים מולנו בריכוז עדיין אנו לא בטוחים שהזולת הבין מה שניסינו לומר.
את נזכרת בגעגוע לשיחות לפני החתונה שהעניקו תחושה של הבנה עמוקה וחיבור. הקשבה שהצליחה לגרום לך להרגיש מוערכת, מוכלת, מובנת לו ולעצמך. את צודקת, אכן מרוץ החיים מאתגר את היכולת שלנו להקשיב לאנשים סביבנו. הצפצופים והציוצים מכל עבר (מבחוץ ומבפנים), המשימות והעומס הרב. אולם גם כאשר אנו מצליחים לייצר תנאים נוחים להקשבה. לא תמיד די בכך. הקשבה אינה פעולה פסיבית. להיפך. היא דורשת מאתנו להתרכז, להבין, לזכור, להגיב.. הקשבה טובה כוללת שלושה מרכיבים חשובים-
1.האם אתה איתי? גם אם הינך פיזית נוכח מולי- עד כמה אני מרגיש/ה שתשומת הלב שלך נתונה לי? או שמחשבותיך נודדות למקום אחר?
2. האם אתה מבין אותי? האם הצלחת להבין את תחושותיי? לרדת לשורש כוונותיי או שאת/ה ממהר/ת להעניק לי עצות שלא מתאימות לי כלל?
3.האם אתה בעדי או נגדי? עם איזו תחושה אני יוצא/ת מהשיחה? האם אני מרגיש/ה שאת/ה רוצה בטובתי (גם אם אינך מסכימ/ה לדבריי)?האם את/ה מוצא/ת את הדברים שלי ראויים להישמע?
אז מה ניתן לעשות כדי להפוך למקשיבים טובים יותר?
• להיות כאן ועכשיו-הקשבה פירושה בראש וראשונה נוכחות. היא דורשת מתן תשומת לב למילים, לשתיקות, לשפת הגוף, לקול החיצוני והפנימי. הדבר החשוב בתקשורת הוא לדעת להקשיב למה שלא נאמר. לשם כך עלינו להשתדל לפנות מסיחים חיצוניים ופנימיים, לשמור על קשר עין ופשוט להיות.

• להיות תייר- בואו מעמדה מתעניינת, לא שיפוטית, סקרנית, מתפעלת, הרוצה להבין מה קורה. כמו תייר שמגיע למקום חדש. נסו להבין את התחושות – "איך הרגשת כאשר זה קרה?" שאלו שאלות לגבי דברים שאינם מובנים, בקשו דוגמא, השתמשו במסרים מעודדים כמו- "הייתי שמח/ה לשמוע עוד על מה ששיתפת".

• שקפו- חזרו על הרעיונות העיקריים, וודאו שאכן הבנתם – "האם לזה התכוונת? האם שמעתי נכון? האם הבנתי?"

• להקשיב עד הסוף- השתדלו לא לקטוע את הנאמר ולגלות סבלנות. לפעמים המשפט החשוב ביותר נאמר רק בשולי הדברים, בנקודה האחרונה.

• אל תרוצו לפתרון- לפני שאתם מעניקים עצות או מספרים על ניסיונכם ובכך מעבירים את הפוקוס אליכם ("בדיוק קרה לי מקרה דומה" ) עצרו לשאול- האם הזולת בכלל מבקש עצה? אולי כדאי לסייע לו להגיע לפתרון בעצמו? גם אם בחרת לתת פתרונות- מומלץ לנסח אותם כהצעה.

• המשיכו להתאמן- כמו בחיזוק שרירי הגוף בחדר כושר- עלינו ללמוד לחזק את שרירי הנפש. הקדישו זמן לתרגול הקשבה. הקציבו זמן מוגדר (אפילו דקה) בו אתם מתכננים להקשיב. ובדקו- איך זה עבד לכם? חזקי את בן זוגך על רגעים טובים של הקשבה ושתפי במה שהיה חסר לך.
לסיום, זכרו ש"כשאתה מדבר, אתה רק חוזר על מה שאתה כבר יודע. אך כשאתה מקשיב, אתה עשוי ללמוד משהו חדש." (גיאטסו).

אנו נשואים כשלושה חודשים. אמרו לי שהשנה הראשונה לנישואין לא קלה .. אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה הם צודקים. לפעמים אני מרגישה שאני רוצה "לחזור הבייתה"- לפינה שלי, להורים שמפנקים אותי, להמולה של העיר ולא לשקט ולדירה הפצפונת ששכרנו בישוב מרוחק. אנחנו רבים יותר ממה שהיה לפני החתונה, וזה מלחיץ אותי ולפעמים מתגנבת מחשבה שיש בעיה בזוגיות שלנו ואולי התחתנו מוקדם די.. מה לעשות?
הי יקרה, תודה על שאלתך. אני מעריכה שלא מעט זוגות טריים הקוראים שאלה זו מודים לך על הכנות והפתיחות. את מבטאת תחושות טבעיות ולבטים שזוגות נוספים עוברים ואולי לא מאפשרים לעצמם לבטא או לשתף. אכן, השנה הראשונה בחיי הנישואין נחשבת לאחת השנים המאתגרות במסע הזוגי.
בשנה זו מתחילים "לנחות" מהמצב האידיאלי של החלום הזוגי לחיי היום-יום, לשגרה שלא תמיד זוהרת, לשינויים באורח החיים כמו- מקום מגורים חדש, תחזוקת בית, עבודה ועוד.. במהלך השנה הראשונה עולים ביתר עוצמה מאבקי כוח וקונפליקטים הנובעים מההסתגלות לחיים ביחד ובירור חלוקת תפקידים, שלפני החתונה פחות באו לידי ביטוי. הצורך בפרטיות, בפינה משלך מובן וטבעי. לוקח זמן להסתגל לחיים משותפים. המעבר לסטטוס "נשוי" אינו רק טכני- בשינוי המילה בתעודת הזהות. היכולת להתחבר לתחושה של בית מעמיקה עם החוויות שאתם מייצרים יחד. אתם מפתחים תהליך של נפרדות ומובחנות בתוך המערכת הזוגית, והבנה מה נכון לכם ביחד ומה לחוד. זהו תהליך בסיסי חשוב בבניית מערכת זוגית בריאה.
אז.. מה לעשות?
לא לטאטא מתחת לשטיח- חשוב להפנים שעומדים בפניכם אתגרים ושאתם נכונים להתמודד איתם ביחד. ההתמודדות המשותפת תחזק את הקשר הזוגי ותעצים את תחושת המסוגלות הזוגית שלכם. אז נכון- שלפעמים זה לא תמיד "כיף " כמו שחשבנו- אבל היכולת לשתף זה את זו בקשיים ולחשוב יחד על דרכי התמודדות יעילות היא החשובה- "הבעיה היא לא הבעיה אלא ההתמודדות"( סאטיר). לבחירת המילים שלנו ישנה השפעה על התנהלותנו - חשבי על המצב כאתגר שבאפשרותכם לעבור ולא כבעיה שאולי אין לה פתרון. נסי למנוע מתסריטים שליליים לצבור תאוצה. התבונני על התמונה הכוללת של מאזן החוויות שעברתם עד כה. במידה ואת חשה שתחושת חרטה או תסכול מתחילה להתיישב באופן קבע, כדאי לשתף בה ולפנות ליעוץ לקבלת כלים להתמודדות.
להודות על ה"יש"- בסוף כל יום רשמו לעצמכם שלושה דברים שאתם רוצים להודות זה לזה. על רגע זוגי נעים שחוויתם, על מחווה שאהבתם שבן הזוג עשה עבורכם או שאתם עשיתם עבורו. לאחר מספר ימים תגלו שהפוקוס שלכם עובר למקום חיובי בקשר. ודברים טובים צפים ונוכחים בחייכם.
הרחיבו את ארגז הכלים הזוגי- האם בפעם הראשונה שנכנסת לרכב כבר ידעת לנהוג בו? האם בפעם הראשונה שתעמדי על גלשן תצליחי לגלוש עליו ולא ליפול...? רוב הסיכויים שלא. כל מיומנות דורשת למידה, אימון והתמדה. בדומה לכך אנו לומדים מיומנויות תקשורת עם בני הזוג שלנו, לומדים מתי וכיצד להתווכח, להקשיב, להכיל, לשתף. העובדה שאתם רבים יותר מלמדת אולי שאתם חשים בטחון רב יותר בקשר ומרשים לעצמכם לעמוד על שלכם- אולם כדאי ללמוד לעשות זאת באופן שיטיב ויצמיח ולא יתסכל ויבהיל.
בואו נעשה סדר- חשוב לציין ,שכל שינוי, חיובי או שלילי, דורש מאתנו להסתגל מחדש למצב. החוקרים הולמס וריי פיתחו כלי מדידה המכונה "סולם הסתגלות מחדש", שכלל 43 אירועי חיים שונים ןמעריך את מידת הלחץ בה האדם נתון בתקופה מסוימת בחייו. לרוב שינוי אחד גורר בעקבותיו שינויים נוספים המביאים להצטברות של יחידות לחץ בתקופה מסוימת. בשנת הנישואין הראשונה עליכם להסתגל לשינויים רבים, שחלקם אינם קשורים ישירות למערכת היחסים הזוגית שלכם כמו- התחלת לימודים, עבודה חדשה, שינוי מקום מגורים, ירידה ברמת החיים. מכלול השינויים מעצים את תחושת הלחץ והקושי. נסי למיין מבין האתגרים שציינת – מה בשליטתך ומה לא, מה קשור ישירות לזוגיות ומה לא , במה היית רוצה להתמקד ולנסות לשנות.
האושר נמצא בפרטים הקטנים- השקיעו זה בזה בדברים הקטנים המרכיבים את היום. הנתינה מעצימה את החיבור לזולת ומקנה תחושת משמעות ואושר. כפי שכתבה ענת גוב ז"ל- "לזכור שאהבה זה לא פרפרים וציפורים וריגושים. אהבה זה מחויבות. אם תקום כל בוקר ותשאל, "איפה האושר שלי? מה איתי? מתי תורי? מגיע לי? לא מגיע לי? אני ואני ואני", אז רוב הסיכויים שתהיה מאוד אומלל. אבל אם תקום בבוקר ותשאל, "איך אני יכול לעשות את האחר מאושר?" אז אולי יש לך סיכוי לבדל של אושר."

בננו בן ה 15 בקושי משתף. עוד כילד הוא היה יחסית שתקן ומופנם. כשאני מבררת איך עבר עליו היום -הוא "עושה טובה" ועונה במילה-"סבבה". כשאני מנסה ללחוץ ולדלות עוד פרטים- הוא טוען שאני "חופרת".. מה לעשות ?
כולנו ממוקמים ברצף בין מופנמות למוחצנות. המופנם (אינטרוברט) מפנה את מירב תשומת הלב לעולמו הפנימי ונהנה ממנו, מעדיף להיות עם עצמו, לא לבלוט, להישאר במקום המוכר. ואילו- המוחצן (אקסטרוברט) ממקד את מירב תשומת הלב בסביבה החיצונית, אוהב להיות במרכז העניינים ומתמלא אנרגיה מעצם התקשורת עם אחרים.
בתרבות המערבית מדגישים את תכונת המוחצנות, ומעודדים אותנו לאמץ אותה. אך כדאי, שנזכור שלכל תכונה יש את היתרונות והחסרונות שלה. סוזן קיי מזהה יתרונות רבים בכוחה של המופנמות ב"עולם שלא יכול להפסיק לדבר " כמו- היכולת להקשיב, להתחבר לרגשות ולשמוע את המחשבות של עצמנו ללא הפרעות חיצוניות מבלבלות. חשוב לזכור כי מופנמות אינה מעידה בהכרח על מצוקה. רצוי לברר האם הסגירות וחוסר השיתוף של בנך הינה נטייה אישיותית או שהיא ממוקדת יחסים ובאה לידי ביטוי בעיקר מול ההורים (ופחות מול חברים)? האם בנך מעוניין לשפר את היכולת לשתף או שהקושי הינו מנקודת מבטך? כהורים-אנו חפצים להעניק כלים ולפתח אינטליגנציה רגשית (הכוללת מיומנויות בין-אישיות ותוך-אישיות) אצל ילדינו, וזו חובתנו כחלק מהכנתם לחיים. והצורך שלך לדעת מה עובר על בנך, להוות עבורו כתובת לשיתוף ולדיאלוג מובן ונכון.
אז...כיצד נעודד את ילדנו לשתף ?
אמפטיה- יש ילדים המדווחים על קושי לשתף את הוריהם מחשש לתגובתם- בשל ביקורת או דאגת-יתר שחוו בעבר. לעיתים הילד חש שהוריו מתקשים להכיל את רגשותיו. כאשר הוא משתף בהתמודדות לא פשוטה שחווה- לא פעם אנו מופעלים מהצורך לגונן ועוברים ישר לעמדת לחימה- "כיצד נעזור לך? מה נעשה?"- ממהרים להציע פתרונות ולחפש אשמים. אנו שוכחים פשוט להקשיב. להיות איתם בכאב. ממקום של חמלה, ולא ממקום של רחמים- המשדר שאיננו סומכים על כך שהם יכולים להתמודד. כאשר שואלים את הילד- "איך היה לך בטיול?" והוא עונה- "מבאס". יש המתקשים להכיל, ומנסים מיד לשנות את נקודת המבט שלו ואומרים- " בטוח שמשהו בכל זאת היה לך מעניין ונחמד..". עמדה כזו, גם היא כוונתה טובה, משדרת לילד, שאנו מבטלים את תחושותיו ולא באמת פנויים לשמוע את מצוקתו. תגובה אמפטית כמו- "אני שומעת שלא פשוט לך, שאתה מתוסכל ובודד. זה באמת כואב. ספר לי- מה הפריע לך?" – עשויה להעניק לילד תחושה שיש מי שמבין אותו, יכול להכיל את תחושותיו ,ויש לו על מי להישען. המטרה הינה לעודד פתיחות וקבלה. ולא ניתן לעשות זאת מעמדה "חופרת" מחנכת ושיפוטית. הרי בסופו של דבר- רובנו לא ממש זוכרים מה אמרו לנו אלא בעיקר כיצד גרמו לנו להרגיש.
פשוט להקשיב- שמרי על קשר עין, השתדלי להגיב במילה או מבט ולתת תחושה שאת קשובה לדבריו. חשוב מאד שלא לתקן שגיאות שפה של הילד כשמדבר, ולשמש מודל של הקשבה תוך התנתקות מעיסוקים אחרים, מתוך התעניינות כנה ללא שיפוטיות.
לייצר מרחק רגשי- נסי לדמיין שהילד השותק, המסתגר, שבקושי משתף הוא "הילד של השכן". עצה קצת מוזרה.. ובכל זאת, עם יד על הלב, לעיתים אנו מצליחים לגייס סבלנות והכלה רבה יותר כאשר אנו יוצרים הפרדה רגשית. כאשר "מערכת האזעקה הרגשית" במוחנו משתוללת- "מה יהיה?! מסכן.. למה הוא עושה לי דווקא? למה הוא לא משתף??" –במצב זה קשה לפעול באופן רגוע ושקול. זכרי- השתיקה אינה מכוונת בהכרח נגדך.

דוגמא אישית- איינשטיין אמר כי הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמא. כמה אתם משתפים מחוויות היום שלכם? מהתמודדויות שלכם? מהתחושות והמחשבות שליוו אתכם? ( ולא רק מרגעי ההצלחה). הסיפור והשיתוף שלכם עשוי לשמש מודל עבור הילד ולעורר אצלו זיכרונות על מה שעבר עליו במהלך היום.
לשאול שאלות ממוקדות – במקום לשאול שאלה כללית כמו- "איך היה בבי"ס?" כדאי למקד – "איך מתקדם הפרויקט שסיפרת לי עליו?". שיתוף בחוויות ותחושות היא שריר שיש להתאמן עליו.. ולכן מומלץ מגיל צעיר כשמספרים לילד סיפור או צופים יחד בסרט לברר כיצד לדעתו הגיבור מרגיש.
לקבוע עתים ולהתמיד- כדי שמשהו יקרה- צריך להזמין אותו. הרגלים לא נוצרים סתם. אנו מטמיעים אותם באופן יזום בשגרת חיינו. בדומה לחוג קבוע, לימוד ואפילו צחצוח שיניים- נסו לייצר "זמן שיחה" אישי עם כל ילד וזמן שיתוף משפחתי. וגם אם בתחילה תתקלו בהתנגדויות - אל תוותרו!

אנו נשואים + 2 ילדים קטנים. ההורים הסכימו לשמור על הנכדים, ואנחנו מתכננים סוף סוף לצאת לחופשה הזוגית שחלמנו עליה כבר הרבה זמן. הבעיה שאני ואשתי שונים מבחינת ההעדפות הבילוי שלנו- אני אוהב לטייל ולהספיק כמה שיותר ואילו אשתי מעדיפה לנוח.. אני חושש שמרוב הציפיות בסוף נתאכזב. מה לעשות ?
אומרים שחופשה הינה אחד הדברים שאנו משלמים עליהם ההופכים אותנו לעשירים יותר. ואכן, בתוך המרוץ המטורף של החיים חשוב שנדע לעצור, לקחת נשימה ולצאת לחופשה זוגית. כשם שאנו זוכרים להטעין את הסלולר והמחשב- עלינו להטעין את עצמנו. לא חייבים לחכות לאותה פעם בשנה (במקרה הטוב..)שההורים מסכימים לשמור על הקטנים, אלא להצליח למצוא רגעי הטענה זוגית גם במהלך השגרה השבועית. יחד עם זאת, החופשה משמשת כמעין זכוכית מגדלת של טיב היחסים הזוגיים. ולצד ההנאה והמנוחה היא עלולה להציף קשיים וקונפליקטים.
ולכן מומלץ לארוז במזוודה את הדברים הבאים:
ציפיות יש רק בכריות- כפי שציינת- כגודל הציפיה- כך עלולה להיות גודל האכזבה. לכן, טרם יציאתכם לחופשה כדאי שכל אחד יכתוב את רצונותיו והעדפותיו. לאחר מכן שתפו זה את זה ונסו לערוך תכנית המתאימה לשניכם, שתצליח לשלב בין הצרכים וההעדפות.
חישוב מסלול מחדש- מתח נוצר כתוצאה מהפער בין הציפייה, שדברים יתבצעו לפי רצוננו לבין המציאות בפועל. למעשה, אין לנו באמת שליטה על האירועים אלא רק על האופן בו נפרש אותם. ולכן כדאי להחליף את שפת התובענות –(חמ"ץ- חייב/מוכרח /צריך) כמו- "הדברים חייבים להתנהל לפי התכנית שקבענו" לשפת העדפה- (ער"ך-עדיף/רוצה /כדאי) - "הייתי מעדיף שיהיה אחרת, אך אני מבין שלא הכל בשליטתי". העמדה הנפשית עימה אנו מגיעים לחופשה תקבע במה נתמקד ומה נעצים.
שנינו ביחד וכל אחד לחוד- חשוב לקבוע "פסקי זמן" נפרדים. לא הכל צריכים לעשות יחד. המובחנות הזוגית מאפשרת להבין שבן הזוג אינו אמור ואינו יכול למלא את כל משאלותיי ורצונותיי. אתם שונים בהעדפות, בתכונות וברצונות והמטרה אינה לשנות זה את זה ולהפוך את בן הזוג לשכפול שלי. אפשרי בהחלט, שבזמן שהאחד צולל בים, השני יצלול לספר טוב. בחופשה כמו בחיים עלינו ללמוד לפתח רגישות לצרכי האחר ולנסות למצוא איזון מנצח שיגשר על ההבדלים.
לתכנן -זה אולי לא נשמע כ"כ רומנטי- הרי חלק ממהות החופש הינה לזרום.. אך לרוב תכנית מפורטת הכוללת סדר יום ותקציב עשויה לתת מענה טוב יותר – גם אם בסופו של דבר לא תספיקו לבצע את כל הסעיפים.
לשנות "מוד" - היכולת לבצע מעברים בחיים ,להסתגל ו"לזרום" אינה מאפיינת כל אחד. יש המצליחים מיד לעשות "סוויץ'" ולעבור ל"מוד" של חופשה, להניח בצד את כל הדאגות וטרדות היום הקשורות בעבודה/בילדים וליהנות מהרגע. ויש המתקשים לעשות זאת-הם נמצאים במקביל בכמה מצבים. גם בחיי היום-יום ,כשסוף סוף התפנו לזמן זוגי אינטימי, הראש נמצא ברשימת המשימות הבלתי נגמרת של מטלות הבית, הילדים והעבודה. גלו אמפטיה ליכולת השונה של כל אחד מכם לבצע מעברים. במקום להתרעם ולכעוס, נסו לתחום "זמן דאגה" מוגדר, להקשיב זה לזה ולסייע ביכולת להיות כאן ועכשיו וליהנות מהרגע.
לפנק, לפנק, לפנק- מה עושה לכם טוב יחד? מה אתם אוהבים להעניק זה לזה? זה הזמן לפרגן. בכדי שלא תצטרכו להתלבט או להיכנס לקונפליקט במהלך החופשה האם וכמה לפתוח את הכיס- תכננו זאת יחד וקחו בחשבון את ההוצאה טרם היציאה לחופשה. וכמובן שיש לא מעט פרגון ופינוקים שלא עולים כסף.
לצחוק, לשחק וליהנות ביחד- זוגות רבים מציינים כרגעי שיא באינטימיות שלהם את אותם רגעים בהם הם "צוחקים ביחד". הכניסו למזוודה משחקים, קלפי הכרות וכד'
זמן לריב- כמו בחיים- גם החופשה עשויה לזמן רגעים מלחיצים. אמנם היציאה לחופשה מאפשרת להשאיר לא מעט מטרדות היום מאחור, אך עדיין אנו לוקחים עמנו את ההרגלים ודפוסי ההתנהגות המאפיינים אותנו במערכת היחסים הזוגית. חשבו מראש על מצבים רגישים -בהם אחד מכם עלול להתעצבן, אלו טריגרים עשויים לזמן זאת ( לדו' כשהאחד מתעכב, או רעב..). החליטו שכאשר אתם חשים שרמת המתח עולה, מומלץ לספור עד 10, לקחת נשימה עמוקה, לדמיין חוויה נעימה, לומר משפט מרגיע. לעיתים, זה הרגע לעצור להתרעננות ובמידת הצורך לעשות תיאום ציפיות מחודש.
חזרתם הבייתה לשגרה. אל תמהרו להחזיר את המזוודה ולטמון את הדברים בארון. הדברים שארזתם בה עשויים לשמש אתכם ביום יום- לערוך מדי פעם תיאום ציפיות מחודש, להתחשב זה בזה, לשתף ולצחוק יחד, לנהל קונפליקטים לפרגן ולפנק. כל יום עשוי להיות סוג של חופשה- כידוע, "החוויות של היום הם הזיכרונות של המחר".

חברה טובה העירה לי על כך שכאשר יש נושא מסוים שמטריד או מעסיק אותי- אני מנסה לנתח אותו מכל הכיוונים, עם אנשים, עם עצמי, מתאמצת לעבד ולהבין אותו לעומקו- מה בדיוק היה? מה אמרו? מי אמר למי? כיצד הגבתי? כיצד הייתי אמורה להגיב? מדוע אני מגיבה כך? מה זה אומר עליי? וכו'.. וזה הופך למתיש ומדכא. אני משתדלת להפסיק "לחפור", אבל זה לא ממש מצליח לי. מה אפשר לעשות?

הרצון לברר ולבחון דברים לעומקם עלול לעיתים להכניס אותנו למצב המכונה בשפה המקצועית "רומינציה" (rumination) שפירושו- "העלאת גירה מילולית". כלומר, כניסה למעגל בלתי פוסק של מחשבות (לרוב שליליות) בדומה ללישת בצק שמתפיחה ומעצימה את תחושות שליליות כמו האשמה ופסילה עצמית.

חשיבת-יתר שלילית יכולה להתחיל מאירוע אקראי בודד לדוגמא- ביקורת מצד חבר/בוס/מורה ומכאן המחשבות מתפתחות לכיוון דרמטי כמו- "אף אחד לא מעריך אותי/ זה מעיד על דפוס באישיותי/ כנראה שאף פעם לא אצליח/ מה בהתנהלות שלי גורם לכך שאחרים לא מעריכים אותי? ועוד...וכך מתפתח "שיטפון של מחשבות שליליות". בשונה מדאגנות המתמקדת יותר בעתיד-ב"מה יהיה?" הרי שחשיבת-יתר שלילית מושכת בעיקר להתעסקות בעבר.

פרופ' סוזן נולן-הוקסמה מאוניברסיטת ייל ניהלה מעבדה לחקר הרומינציה והצביעה על הנזקים שעלולים להתעצם מעיסוק יתר ומדיבור מופרז על מצוקה. נולן טענה כי נשים מאופיינות יותר מגברים בחשיבה ובדיבור על רגשות שליליים, מה שעלול להגביר את נטייתן לדיכאון. (בספרה- "נשים שחושבות יותר מדיי" היא מציגה הוכחות מחקריות לטיעוניה).

יקירתי, מילת הקסם היא-איזון. אין הכוונה שנפסיק לעבד את מה שעובר עלינו, או שלא נשתף את האנשים הקרובים לנו במה שמטריד לנו או שחלילה נחדול מרפלקציה (התבוננות פנימית )על התנהגותנו. אולם- כמו בכל דבר בחיים- חשוב המינון.

עיסוק-יתר או כפי שמכנים זאת -"חפירה" ללא גבול, שלרוב אינה מניבה תוצאות חיוביות עלול לייצר מנגנון הרסני ולהעצים תחושות של חוסר אונים ודכאון. לפי ממצאיה של נולן אנשים "חופרים" רואים בעצם העיסוק החשיבתי והדיבור פתרון לבעיה, אך למעשה הם מתרחקים ממנו.

ההתמקדות במחשבות וברגשות השליליים מבלי לנקוט צעדים מעשיים להקלה, לפתרון הבעיה או להתבוננות מחודשת על המצב עלולה רק להחמיר את המצב.

לא מזמן נהגתי במסלול הנסיעה הרגיל, שאני נוסעת מדי בוקר לעבודה. אלא שהפעם הייתי צריכה להגיע ליעד שונה ולפנות בשלב מסוים מהמסלול הקבוע והמוכר. למעשה, מי שאחז בהגה היה "הטייס האוטומטי" שבתוכי, וכך מצאתי עצמי מגיעה למקום העבודה הקבוע ולא ליעד הנכון.

ל"טייס האוטומטי" שבנו יש יתרונות רבים, הוא מאפשר לנו שלא להשקיע בכל פעם אנרגיה מחודשת אלא להשתמש בידע הקיים. הבעיה הינה שלעיתים המוח שלנו "נתקע" על מסלול קבוע של מחשבות (לרוב שליליות) ונוצר "לופ" שקשה לצאת ממנו. אולם ניתן בעזרת טכניקות שונות לאמן את עצמנו לייצר מעגלי חשיבה נוספים ויעילים יותר.



אז...מה ניתן לעשות ?



הסחת דעת – עיסוק אקטיבי בפעילויות מקדמות (ולא סתם להישאב לפעילויות פסיביות כמו לבהות במסך). למעשה, כל מה שדורש התרכזות במשימה כמו- פעילות גופנית, בישול, הליכה בטבע, פתירת תשבץ, קריאה, סידור הארון וכד' עשויים לסייע מיציאה מה"לופ" השלילי.



כתיבה- במקום לחשוב על המצב ולנתח אותו בראש נסי לכתוב את הדברים. עצם הכתיבה מארגנת את החשיבה וגורמת לכך שלא תחזרי על מה שכבר נכתב ומאלצת אותך להתמקד ולהגיע לתובנות חדשות או למצוא פתרון לבעיה.



זמן חפירות- נסי לתחום במהלך היום זמן ספציפי מוגדר שבו תתעסקי במה שמטריד אותך. וזהו.



אימון בפתרון בעיות –חשבי על לפחות משהו אחד קונקרטי מעשי שאת יכולה לעשות כדי לקדם את המצב שמעסיק אותך.

לתת את הנשמה ואת הלב- הנתינה שלנו לאחר, רגישות למה שעובר על זולתנו מעבירה את הפוקוס מעצמנו ומהעיסוק במה שלא טוב לנו וממלאת אותנו בתחושת משמעות והעצמה.



התמקדות בחושים- מיידפולנס- מתן תשומת לב למה אנו שומעים, רואים, מריחים, כיצד אנו נושמים כאן ועכשיו עשויה לקטוע את רצף המחשבות ולהסיט אותו מהמסלול המוכר.



לסיום, עלינו ללמוד לשלב בחיינו שתי מיומנויות חשובות - את ה- being – היכולת להשתהות בחוויה, להתבונן ולהעמיק בה לבין ה- doing – היכולת לפעול ולהתמודד באופן אקטיבי. איזון בין היכולות הללו עשוי לקדם ולהיטיב את איכות חיינו.

Edit