אנחנו נשואים כשלוש שנים והורים לילדה מקסימה בת שנה. שנינו עובדים , ואני לומד במקביל לתואר שני . בקיצור החיים עמוסים. אני מרגיש שהזוגיות שלנו נדחקה הצידה, נזכר מה היה בהתחלה, לא מאמין מה קרה לקשר בינינו בשנה האחרונה, וחושש לאן זה עוד עלול להידרדר כשיהיו אי"ה עוד ילדים. מה ניתן לעשות?

אנו נשואים כ- 6 שנים והורים לשני ילדים מתוקים. קשה לי להשלים עם דפוס שהפך להרגל- לאחר מריבה, אשתי מסתגרת לתוך עצמה, ויכולים לעבור מספר ימים עד שנצליח לנהל שיחה נורמלית. ובינתיים השתיקה בינינו קשה ומעיקה. בתחילה ניסיתי לברר מה עשיתי, להתנצל, לנסות לדבר, אבל זה לא עזר. היא טוענת שהיא צריכה זמן להירגע, אבל גם כאשר אני משתדל לתת "ספייס" זה לא עובד. אני מתוסכל. תדירות השתיקות גוברת וזה מעיב על הזוגיות ופוגע באווירה המשפחתית. מה ניתן לעשות?



כילדים, כולנו זוכרים את רגעי ה"ברוגז" – בהם העדפנו להפסיק את התקשורת עם העומד מולנו באופן הפגנתי וברור-"ברוגז, ברוגז לעולם! שולם שולם אף פעם!".

מנגנון ההתנתקות החד צדדי הזה איפשר בזמנו הגנה בפני תחושות הפגיעות, העלבון והכעס. אולם ברור לכולנו, כי גם אם ההטבה זמנית, הרי שלאורך זמן ה"ברוגז" והנתק אינם מועילים, אלא להיפך- מותירים אותנו בתחושת בדידות וכאב.

במצבי לחץ וקונפליקט אנו פועלים באופן אוטומטי. המערכת הלימבית הרגשית מזהה סכנה ומורה עלינו מיד "להגיף את התריסים"- להסתגר ולהתנתק.

עמדת ה"ברוגז" מעניקה אשליה של מוגנות הגורמת לנו להתבצר בעמדה של כוח ושליטה.(ולכן כ"כ קשה לוותר עליה). אנו חוששים שהתנצלות ובקשת סליחה יעידו על חולשה, שוויתור על הכעס עלול לחשוף אותנו לפגיעה נוספת, ולבסוף, המחיר הינו תחושת בדידות וניכור.

אופן ההתמודדות של כל אחד מבני הזוג שונה וקשור באופן לא מודע למערכות יחסים מוקדמות בילדות.

השתיקה משמשת כסוג של שריון ומגן. אולם, כאשר המצב מתמשך מספר ימים, הופך לנתק כמעט מוחלט –עלול להתקבע דפוס הרסני ותוקפני, הפוגע בבן/ת הזוג ומסכן את המערכת הזוגית. השתיקה כלפי האחר, מהווה אקט קשה ופוגעני (דפוס המכונה "פאסיב-אגרסיב") הגורם לצד השני לחוש נטוש וחסר אונים ללא יכולת לנהל דיאלוג ולהתקרב בחזרה.

וכן, זה באמת מתיש. אתה מנסה להשתמש בדרכים שונות כדי להבין, לפייס, לתת מרחב, להתנצל, לברר. אולם, למעשה, שניכם מקבעים את הדפוס הקיים וממשיכים להלך בשביל הקוצני וליפול לאותם בורות ומכשולים.



אז.. מה ניתן לעשות?



הגדירו זמן פציעות- בדומה למשחק כדורגל- בסמכותו של השופט להוסיף פרק זמן (של מס' דקות) בסיומה של כל מחצית במשחק. נסו לקבוע מראש מהו פרק הזמן הסביר המתאים לשניכם- לעצור ולהירגע. לקיחת "פסק זמן" מוגדר ומוסכם על שניכם עשויה להיות צעד חשוב בניהול הקונפליקט, וביכולת לאפשר לכל אחד מרחב אישי כדי לעבד את התחושות ולהיכנס לפרופורציה. להערכתי, מומלץ שזמן זה לא יגלוש למספר ימים. די במספר שעות סביר.



להיכנס לנעלים של השני- ההבנה כיצד אנו משחזרים בתוך הזוגיות קשרים מוקדמים מאפשרת לבני הזוג להבין זה את זה, לחוש אמפתיה וחמלה.

השתיקה עשויה ממילים שאיננו אומרים.. נסו לברר באופן אישי וזוגי מהו פשר השתיקה - מדוע קשה לי להתנצל? מה ההסתגרות משרתת עבורי? מדוע חשוב לי להיות "הצודק"? מדוע אני רץ לפייס?

ממקום של הבנה אמיתית ניתן לקבל את השונות ללא שיפוטיות. והתקשורת הזוגית הופכת לזורמת ופתוחה יותר.



לאמן את שריר הסליחה- הסליחה בונה את האמון מחדש. היא אולי לא משנה את העבר, אך עשויה להרחיב את העתיד. הפיוס מביא לחיזוק הקשר. ובדומה לשרירים אחרים- גם על זה צריך להתאמן! מדי יום בקשו סליחה זה מזו- על דברים קטנים שפספסתם, שרציתם לעשות ולא הספקתם, על מילה שלא היתה במקום. עם הזמן תחושו עד כמה הסליחה מאפשרת הקלה והתקרבות. סליחה באה ממקום של קבלה. הידיעה שניתן לבטא את עמדותינו, תחושותינו ומחשבותינו ללא חשש לביקורת או זלזול.



להחליף דיסקט-שנו את המחשבות השליליות האוטומטיות במחשבות יעילות יותר שיביאו לשינוי בעוצמת הכעס.

במקום לחשוב באופן מוגזם ודרמטי: "זה נורא! איך היא עושה לי את זה?!",

נסו לומר –" זה מתסכל ומרגיז, אבל אולי השתיקה היא מנגנון הגנה ואינה באמת מכוונת נגדי". היזהרו ממילים מכלילות כמו "תמיד" ,"אף פעם". במקום המילה –"אתה" היוצרת תחושת האשמה, השתמשו יותר ב- "אני".



שימוש במניפת הצבעים- החיים אינם שחור או לבן. ישנם גוונים רבים באמצע.

נסו לחשוב יחד על הרחבת רפרטואר התגובות במצבי קונפליקט וכעס.

לדו' שימוש בהומור הינו כלי נהדר לנטרול הכעס וההתבצרות בשתיקה.

ההומור מאפשר לנו להתבונן על המצב מזווית נוספת, מצחיקה, מאזנת, הרי לא חייבים לקחת הכל כ"כ ברצינות ובשקט..

E

לאחרונה נודע לי שאשתי הסתירה ממני סוד. לדעתי, מדובר במידע משמעותי שהיה ראוי לספר לי, אולם אשתי טוענת כי מידע זה לא קשור בנו ישירות ולכן לא שיתפה בו. אני כועס ושואל את עצמי מה היא עוד מסתירה ממני, מה זה אומר על הקשר בינינו? והאם ראוי שיהיו סודות בין בני זוג?

מאז שאני זוכרת את עצמי קשה לי לקבל החלטות. אני חוששת שאקבל החלטה שגויה וחשוב לי לבדוק כל פרט. קיוויתי שבחלק מהמקרים בן הזוג שלי פשוט יחליט במקומי. מה שבסוף קורה -ששנינו מתלבטים ומעלים עוד ועוד נקודות למחשבה, ובסוף כשכבר אין ברירה וחייבים להחליט- מחליטים סתם. מה לעשות?

אוטוטו אני "מחליפה קידומת". וממש בא לי שיארגנו לי מסיבת הפתעה. אבל אני כבר מכינה את עצמי לזה שבעלי לא יעשה דבר. הוא לא טיפוס מפתיע ויוזם ולא מבין מדוע אני צריכה שאחרים יחגגו לי. אם אגיד לו שאני רוצה הפתעה – זו לא תהיה הפתעה וזה כבר לא שווה. ובכלל מבאס אותי שגם בתחומים אחרים הוא לא מפתיע ומגוון בשונה אליי שאני אוהבת לחדש ולצאת מהשגרה. מה לעשות?

ראשית, מזל טוב!!! לפי מנהג החסידות ראוי שכל אדם יהפוך את יום הולדתו לזמן המוקדש לחגיגה, לצד התבוננות פנימית לתוך נשמתו ויערוך חשבון נפש מהשנה החולפת.

המסר העיקרי של יום ההולדת משתלב ברעיון של גדולי החסידות לפיו- "אתה כיחיד הנך מיוחד.. אין אדם שיכול למלא את תפקידך המיוחד והספציפי שאותו נתן לך האלוקים".

וכן, את מיוחדת ! ובהחלט מגיע לך לחגוג ושיקיריך ישמחו איתך! ובכלל, ימי הולדת, יום נישואין, חגים ועוד.. הינם הזדמנות לעצור את המרוץ היומיומי, לשבור שיגרה, להודות על הקיים, להעריך, לפרגן, לפנק להוקיר על שיש לנו זה את זו.

כל אחד מבני הזוג מביא לקשר את הציפיות המודעות והבלתי מודעות שהוטבעו בו מילדותו.

וחשוב לזכור שלא כל המשפחות "עושות ענין" מיום הולדת, לעומת אחרות שלגביהן כל אירוע הוא סיבה למסיבה.

ובעניין ההפתעות.. בדומה לתחומים נוספים בחיים- קיים שוני בין אנשים. אלו שיש להם צורך בשינוי, חידוש וגיוון לעומת אחרים האוהבים את המוכר והידוע ומעדיפים את השגרה והיציבות.

בזוגיות אנו נדרשים לא פעם להתאים עצמנו לצרכי בן/ת הזוג , להצליח לקפץ כמו במשחק הידוע- "ים- יבשה" בין ה"ים"- המקום הסוער המכיל זרמים תת קרקעיים מפתיעים לבין ה"יבשה"- המקום היציב, הבטוח והמוכר.

אסתר פרל עוסקת בקונפליקט בין הצורך בשליטה ובטחון לרצון בהפתעה ובחידושים. אנו רוצים לחוש נינוחות ושלווה לצד בן הזוג, אך גם משתוקקים לאדרנלין של "רכבת הרים" וליציאה מהמקום המוכר.

כפי שציינת- סוגית ה"הפתעה" והצורך בגיוון ובשינוי מתבטא בתחומים נוספים בחייכם.

לפי "גישת האימגו" בבחירת בן זוג אנו מחפשים באופן לא מודע בן זוג המשלים חלקים מודחקים שבנו ומסייע לנו לפתח את חלקי האישיות שלא התפתחו בעבר. הביישן נמשך לבת זוג חברותית, החרדתית בוחרת בטיפוס הרגוע וכד'. וכך, למעשה, בני זוג הופכים למעין "מאמנים אישיים", שמטרתם לסייע אחד לשני לגדול ולממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בהם. לא תמיד קל לראות זאת, במיוחד כאשר הפערים גדלים ומביאים לקונפליקטים.

אני יודעת, שבתיאוריה זה נשמע יפה, אך במציאות קשה לגשר על ההבדלים בהתנהלות היומיומית. זה לא קל להניח בצד את הביקורת, תחושת "הקורבנות", האשמה הדדית ולהבין שקונפליקטים בזוגיות עשויים להוות הזדמנות לצמיחה.



אז מה ניתן לעשות ?



פרויקט "שפץ את בן זוגך"- לעיתים אנו מגלים, שהתכונה שמשכה אותנו וקסמה לנו בקשר הופכת לדבר מעצבן ומתעוררת האשמה, ביקורת וציפייה שבן/ת הזוג ישתנה.

דיאלוג זוגי בריא מתחיל ממקום של קבלה, הבנה והחלפת המאמץ המתסכל והלא יעיל של "תיקון בן הזוג" להדדיות בקשר ולקיחת אחריות אישית לתרומה של כל אחד לקשר הזוגי. בתחום ההורות וויניקוט טבע את המושג "אמא טובה דיה", שפירושו היכולת של האם להתאים עצמה לצרכי התינוק תוך הבנה שלא ניתן לספק עבורו את "הסביבה המושלמת". כדאי שנבין שגם בן הזוג אינו יכול או אמור להעניק את כל מחסורנו. עלינו להתאים עצמנו זה לזה, אך לא מתוך ביטול עצמי. זוגיות "טובה דיה" מספקת לבני הזוג הנאה וסיפוק צרכים במידה סבירה, לצד הקשיים הבלתי נמנעים בקשר הזוגי. בן הזוג אינו האחראי הבלעדי "להוציא אותך מהשגרה". צרי עבורך הפתעות וגיוונים בחייך .



לשתף בציפיות- את טוענת שאם תספרי על הרצון למסיבת הפתעה- זה כבר "לא שווה". אולי את צודקת. זו אולי לא תהיה הפתעה מלאה. אבל-הי! החיים הם לא שחור או לבן! לעיתים מומלץ לשתף בציפיות, כדי שהצד השני לא יהיה מופתע מהאכזבה.

לא כולנו טובים בקריאת מחשבות או בפענוח רמזים. ועדיף מסיבה ללא הפתעה באופן שאת רוצה ואוהבת על פני חוסר חגיגה.

יש שימליצו פשוט לא לצפות– "תשאירו את הציפיות לכריות". אני לא יודעת כיצד ניתן לוותר כליל על ציפיות וחלומות !? הרי ציפיות והדדיות הם חלק מקשר. חשוב לשתף ברצונות ובציפיות, ומאידך לא לייצר באמצעותם "מבחן" לזוגיות.



יומולדת חגיגה נחמדת- יומולדת עשוי לקרב ולאחד, אך גם לעורר אכזבה- שכן יומולדת מבטא למעשה את הצורך בקשר, בתשומת לב, בהערכה ובאהבה. זכרו מיהו בעל השמחה והתאימו את האירוע לצרכיו ולאופיו. נצלו את האירוע לבילוי משותף. שכן, ההשקעה בבן/ת הזוג הינה בסופו של דבר השקעה משותפת לטווח הקצר והארוך בקשר הזוגי- בכם.

Edit

משבית חופשות
אנו זוג + 4 ילדים בטווח גילאי 2-14 מתכננים לצאת לחופשה משפחתית. אנו חוששים להתאכזב. מעבר לשוני בגילאי הילדים המייצר קונפליקטים במתן מענה לצרכים השונים, אנחנו בעיקר מוטרדים מהבן הגדול "משבית השמחות". כבר צופים כיצד הוא מקטר ומעכיר את האווירה. כמה שדיברנו על זה.. זה לא ממש עזר בפעמים הקודמות. מה לעשות ?

בכל משפחה קיימת "חלוקת תפקידים"- הילד "הטוב", "המצחיק", וכן, גם הילד "הקוטר". זה עם ה"פרצוף החמוץ", שחש מקופח, שלא מרוצה משום דבר. כמה שתתאמצו, הוא יעדיף לזכור את הרגעים המבאסים, וכמובן שידאג לשתף בכך את הסביבה. מצב זה מעורר אצלנו רגשות של כעס, תסכול ואולי אפילו אכזבה- מה הטעם להשקיע ולהתאמץ, אם בסוף לא יודעים להעריך ורק מקטרים?

לפני שנישאב לרגשות האשם - "איפה נכשלנו בחינוך? מדוע הוא כזה כפוי טובה?" או לתחושות כעס המלבות את האווירה, כדאי שנבין מה עשוי להיות הגורם לקיטורים ולחוסר שביעות הרצון המתמדת. לכולנו קשה להתמודד במצבים בהם דברים לא עובדים בהתאם למה שתכננו או רצינו. החכמה היא לנסות להכיל את התסכול ואת הפער הקיים בין הרצוי למצוי. ואם לנו כהורים קשה עם זה, בוודאי שלילדינו.

תמונת החופש אינה כוללת רק ארוחת בוקר משפחתית בחיק הטבע או משחקי מים בבריכה. רגע לפני כן- ההוא עצבן את ההיא, הקטן הקיא בנסיעה, בן הזוג לא חשב להציע עזרה בהכנת הארוחה, הילדים רבו, ועוברת לנו המחשבה- "בשביל מה בכלל יצאנו לחופשה הזו???".

החיים הינם רצף של רגעים. חלקם נעימים וחלקם קצת פחות. אולם, אנו נבחר ,בסופו של דבר- אלו זיכרונות נצרוב על הדיסק שלנו.

כאשר אנו נלחצים, מנסים לרצות ולברר עם הילד- מדוע הוא לא מרוצה? מה "עשינו לא טוב"? לשכנע את הילד שבכל זאת "היה כיף"- הילד מפנים, שכדאי לו לאמץ את הדפוס של "משבית השמחות" המעניק לו תשומת לב ואכפתיות מצד הסביבה.



אז.. מה ניתן לעשות ?



החיים הם בחירה- כיצד נרגיש, כיצד נגיב, במה נבחר להתמקד. מומלץ להיות אמפתיים לרגש שבנכם מביע (" אנו מבינים שאתה חש תסכול , או מאוכזב שלא קיבלת מה שרצית". ) אך, במקביל להציע בחירה נוספת ("זו בחירה שלך אם להישאר מצוברח או אולי לנסות להצטרף למשחק").



דוגמא אישית- האם אנו יודעים להעריך? מתבוננים על חצי הכוס המלאה או גם נהנים לקטר ולהתמקד בשלילי? ובדומה לכל שריר- גם זה דורש אימון!

נצלו את ארוחת הערב בחופשה לסבב משפחתי –בו כל אחד יספר על "רגע טוב ומהנה", שעבר עליו במהלך היום, יגיד תודה או יפרגן לבני המשפחה. במידת הצורך ניתן להתייחס להפקת לקחים ולהציג בקשה. השתדלו להתבונן בטוב, להבליג- לא חייבים להתעכב על כל עניין.



לחזק- לא רק "סור מרע", אלא להעצים את "עשה טוב"- שימו לב להתמודדות חיובית-"ראיתי שהיה לך חם, ובכל זאת הצלחת להתגבר. כל הכבוד!".



שימו לב למילים- מרבית המתחים נוצרים כתוצאה מהציפייה, שדברים יתבצעו לפי רצוננו. למעשה, זו דרישה בלתי אפשרית, כי הרי אין לנו באמת שליטה על האירועים אלא רק על האופן בו נפרש אותם. כדאי להחליף את שפת התובענות –( חמ"ץ- חייב/מוכרח /צריך) לדו'- "הדברים חייבים להתנהל כפי שקבענו" לשפת העדפה- ( ער"ך-עדיף/רוצה /כדאי) כמו- "הייתי מעדיפה שדברים יתנהלו כפי שתכננתי, אך לא הכל בשליטתי".



תאום ציפיות- לפני היציאה לחופשה נסו להגדיר ביחד מהם הכללים המוסכמים (לדו'-האם להשתמש בסלולרי במהלך היום, או שעדיף להשתדל להתנתק ולבלות יותר ביחד) כדי שהחופשה תהיה מיטבית ומוצלחת עבור כולם.



שותפות- חלקו תפקידים בין כולם. אל תוותרו גם על הקטנים. תחושת השותפות והעשייה מפחיתה קיטורים ומייצרת שייכות. קבעו מראש מי אחראי על הצ'ופרים /השירים/המשחקים/ ארוחת הבוקר ועוד.



לחשב מסלול מחדש- כאשר אתם חשים שרמת המתח עולה, זה הרגע לעצור להתרעננות ובמידת הצורך לערוך תיאום ציפיות מחודש. המטרה בטיול אינה לסמן "וי" על עוד מסלול או אתר. העצירה והמנוחה עשויות להיות מהנות וחווייתיות לא פחות.



ולסיום, חופשה הינה הזדמנות נפלאה להכיר צדדים חדשים אצל בני המשפחה, להוריד את "התוויות", ולזכור שגם אם היה פחות מוצלח ממה שציפינו, הרי ש "החוויות של היום הן הזיכרונות של המחר" , ובידינו הבחירה כיצד לעצב את אלבום חיינו.



Edit



שח"ל 6 כפר סבא​


054-4798064​


שלח

שם מלא


שדה חובה

מייל


שדה חובה

טלפון


שדה חובה

הודעה


שדה חובה

צרו איתי קשר
בכל שאלה ובקשה אל תהססו לשלוח לי הודעה..

mosesnaama@gmail.com


נעמה מוזס

טיפול זוגי ואישי CBT


משבית חופשות