סדר וניקיון חשובים לי מאד. אם אני מגיע הביתה ויש בלאגן -אני ישר מתעצבן על כולם. אני אוהב לזרוק מה שמיותר, ואילו אשתי חושבת שצריך לשמור הכול. היא טוענת שאני מגזים ומלחיץ וזה גורם ללא מעט עימותים. מה לעשות?
כידוע, אין "זוג מושלם" אלא בני זוג המשלימים זה את זה. קיימים לא מעט פערים בין בני זוג בתחומים שונים כמו סדר וניקיון, העדפות בילוי, תפיסה חינוכית ועוד. עלינו לכבד ולקבל את העובדה שאנו שונים זה מזה, ולמצוא דרכים לגשר על ההבדלים מתוך איזון וכבוד הדדי.
אז...כיצד תעשו סדר יחד?
• האם באמת בערנו את החמ"ץ? האם הצלחנו להפחית את מחשבות ה"חייב/ מוכרח/ צריך"? אנחנו הרי לא חייבים להבריק את הבית, ולא צריכים לזרוק או לשמור הכול. שפת החמ"ץ מייצרת תובענות כלפי עצמי וכלפי הסביבה. נסו להחליף את מחשבות החמ"ץ במחשבות הער"ך – "עדיף /רוצה /כדאי"- "הייתי רוצה שהבית יהיה נקי יותר" או "כדאי שנמסור דברים". גם שינוי קל במילים עשוי להביא לשינוי מחשבתי ולהפחית את עוצמת הרגש השלילי. שינוי הפרשנות שלך למצב עשוי להביא לשינוי בתגובות השרשרת. כאשר אתה נכנס הביתה, מבחין בחוסר הסדר ומפרשו כזלזול או כחוסר אכפתיות- אתה מגיב בהתאם לפרשנות הסובייקטיבית שלך – מתעצבן וצועק. אשתך מצידה מפרשת את תגובתך כמוגזמת ותוקפנית ומגיבה בהתאם, וכך נוצר נתק וקושי בתקשורת. (ולרוב הבית לא הופך למסודר יותר). היכולת לנתח ולהבין את הפרשנויות השונות עשויה לעצור את "כדור השלג" ולהביא לשינוי בתגובות.
• סדר עדיפות- לכל בחירה יש תועלת ועלות. איני בטוחה שבית מסודר או אגירת דברים שווים מחיר של עימותים, מתח וכעסים. החיים אינם "שחור או לבן" ועלינו ללמוד להרפות במקומות מסוימים.

• תיאום ציפיות- מצאו זמן רגוע, שוחחו, הקשיבו לצורך של כל אחד מכם, נסו להגיע להבנה משותפת בנושא.

• Zoom out- קחו צעד אחד אחורה ונסו להתבונן על הסיטואציה ממרחק מסוים. לעיתים קל יותר לחשוב כיצד היינו מגיבים לסיטואציה אילו השכן היה משתף אותנו בחוויה דומה. היכולת שלכם להגיע להבנה תקרין על התמודדות עם קונפליקטים בתחומים נוספים. המטרה אינה רק שהבית יהיה מסודר אלא בעיקר- התהליך, הכבוד ההדדי והשיח שהצלחתם לייצר יחד.

• פרויקט "שפץ את בן זוגך"- דיאלוג זוגי בריא מתחיל ברגע בו נצליח להביא את המאמץ המתסכל והלא יעיל של "תיקון בן/ת הזוג" למקום של הדדיות בקשר ולקיחת אחריות אישית לתרומה של כל אחד מבני הזוג לקשר הזוגי.
• להפריד בין עיקר וטפל- כן, כבר הבנו, שאף אחד לא מושלם.( אפילו לא אנחנו). ננסה להתמקד במה שבאמת חשוב לנו בקשר.
• הדדיות –נסו לערוך רשימה של דברים שלשניכם חשוב להקפיד בתחום הסדר והניקיון-מהן המשימות שכל אחד לוקח על עצמו לבצע, לצד רשימה של בקשות הדדיות שהייתם רוצים לבקש זה מזה.
• כולנו שותפים!- כדאי לייצר מבחינה משפחתית תחושת שייכות. לפי אלפרד אדלר הצורך בשייכות הינו צורך בסיסי ביותר. מדובר בתחושה סובייקטיבית שפירושה- אני שייך, יש לי מקום במשפחה, יש לי מה לתרום ובלעדיי הפאזל חסר. כיצד נגביר את תחושת השייכות ? נחלק לכולם משימות בהתאם לגיל, מידת העניין והרצון. אדם המרגיש שייך מגלה מעורבות, וזה עובד גם בכיוון ההפוך- יצירת מעורבות מגדילה את תחושת השייכות. ולכן נשתדל להעביר מסר לבני הבית שאנו זקוקים להם, נפחית ביקורת ונבין שגם אם הדברים לא יבוצעו בדיוק כפי שרצינו הרי שזה עדיף על המצב בו נעשה הכול לבד.
• צרו אווירה חיובית- סדרו את הבית בליווי שיר אהוב, מוזיקה עושה מצב רוח טוב! ואל תשכחו שכולנו זקוקים לחיזוקים.
• עין טובה-התבוננו ביש. בחר נקודת מבט חיובית ,ללא שיפוטיות. לעובדה שאשתך לא זורקת חפצים שונים יש בוודאי יתרון במצבים מסוימים. לסיום, מסופר על זוג שעבר להתגורר בשכונה חדשה. האישה ראתה את השכנה תולה כביסה לייבוש, והתלוננה בפני בעלה על הכביסה המלוכלכת ששכנתה תולה. לאחר כחודש הופתעה האישה לראות את השכנה תולה כביסה נקיה, ואמרה לבעלה-"סוף סוף למדה השכנה לכבס..". השיב הבעל- "לא. היום קמתי מוקדם וניקיתי את החלונות שלנו..". זכרו- חיינו הינם החלון דרכו אנו בוחרים להתבונן על המציאות.

אני אוהבת לתת לאחרים. גם אם לא תמיד מתאים לי, אני פשוט לא מסוגלת לסרב.
אבל כאשר אני מבקשת משהו מבני המשפחה, חברים או אנשים בעבודה- אני מרגישה שהם עושים לי טובה, והרבה פעמים אני כבר מעדיפה לא לבקש ולעשות לבד. שמתי לב שזה בא לידי ביטוי בתחומים רבים ושונים בחיי, לרוב אני בתחתית סדר העדיפות. מה אפשר לעשות?

פתגם ידוע טוען ש"גדרות טובות עושות שכנים טובים". מתברר, כי עלינו ללמוד להציב גבולות גם במערכות היחסים שלנו.
אני נזכרת במשחק הילדות- "ארצות"/"תקיעות"- בו היינו מטילים סכין (איך נתנו לנו פעם לשחק בסכינים???) במשטח החול לתוך העיגול של היריב, ומנסים להגדיל את השטח שלנו.
במערכות יחסים שונות בחיינו אנו בוחרים כמה לאפשר לאנשים להיכנס לעולמנו, ומגדירים האם הגבולות נפרצו, והאם קיבלנו מענה הדדי לצרכינו.
אסרטיביות מוגדרת כסגנון תקשורת, בו את מסוגלת לבטא את דעתך ורגשותייך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך. רובנו לא נולדנו אסרטיביים – הבשורה הטובה היא שכמו תכונות אחרות – ניתן לפתח אותה.

מה ניתן לעשות?

התבוננות פנימית – כדי לגלות אסרטיביות ולהציב גבולות, על האדם ללמוד להקשיב לעצמו, לרצונותיו, ולברר מה הוא באמת רוצה (ולא רק מה מצפים ממנו או מה "נכון לעשות").
שימי לב במצבים שונים- כיצד התגובה של הזולת גרמה לך להרגיש? מה את היית רוצה? מה חשוב לך? כיצד את מביעה זאת?
שינוי מחשבתי – כידוע מחשבה מעצבת מציאות. ראשית, עליך להאמין, שחשוב ומותר לך להציב גבול, שמגיע לך לצפות ליחס הדדי ומיטיב מבלי לחוש אשמה.
אמצי משפטי חשיבה כמו- "אני לוקחת אחריות על מה שקורה לי", או "אני רוצה לפעול בהתאם לעקרונותיי, ולחוש ביטחון והדדיות בקשר", והימנעי מדפוסי חשיבה שגויים, כמו "אני עלולה לפגוע במישהו, ולכן עדיף שאוותר" או "לא יפה לסרב".

"גבול לפניך"- למדי לזהות מתי הגבול נחצה. את תאגרי בתוך תסכול ותמתיני מתי יגיע הפיצוץ. כאשר את מזהה שהגבולות מטשטשים ומתפתחת בעייתיות בקשר – הציבי תמרור! (קודם כל עבורך ולאחר מכן עבור הזולת) ושתפי בתחושותייך.

המסר –השיח האסרטיבי מאופיין מצד אחד בשיח ענייני, ועם זאת קשוב ומתחשב בזולת.
אל תצפי שאחרים יבינו מחשבות, משאלות, אמירות כלליות, רמזים או תירוצים. (עד היום זה כנראה לא עבד). העבירי את בקשתך באופן ישיר וברור- "אני לא מעוניינת. תודה" או "מצטערת, אבל זה לא מתאים לי". כדאי להדגיש כי דווקא משום שהקשר חשוב עבורך, היית רוצה להרגיש בנוח לסרב לבקשה או להביע אותה מול אדם משמעותי בחייך.

שפת גוף – מסתבר שכ- 70% מהמידע שנקלט בשיחה בין-אישית, מועבר באמצעות התקשורת הלא-מילולית. התאמני מול המראה ב"שפת גוף אסרטיבית" הכוללת – תנוחה יציבה, ערנות ונמרצות, טון דיבור בטוח ויצירת קשר עין.

למדי לבקש- בכל ריקוד יש לפחות "שניים לטנגו". ציינת, שפעמים רבות את מוותרת מראש על העזרה ומעדיפה לא לבקש- מה שאולי גורם לאחרים לא להציע או להניח שאינך מעוניינת בעזרתם. כשאנו מסייעים לזולת אנו חשים משמעותיים ומועילים. כאשר את מוותרת על עזרת האחר, את למעשה מונעת ממנו לחוש בעל-ערך עבורך ומונעת את חיזוק ההדדיות בקשר. לצד היכולת להציב גבול, כדאי שנתאמן בבקשת עזרה –מומלץ להיעזר בשיטת SMART -
ספציפיות (Specific)- במקום בקשה כללית –"אשמח שמישהו יעזור", עדיף לומר "תוכל בבקשה לשטוף את המטבח?" ,
משמעות (Meaningful) –"כשאתה מסייע לי אני חשה קירבה ואכפתיות". מעודדות לפעולה (Action-oriented)- "אם תושיט יד- נוכל לסיים את מטלות-הבית ולהספיק לבלות",
אמיתיות (Real)- "כשאתה שותף בעניין-זה ממש מקל עליי",
ומוגבלות בזמן (Time-bound)- "מתי את חושבת שתוכלי לעזור לי בזה?"

תודה- חשוב לייצר אווירה של מתן עזרה. לזכור לסייע לאחרים בחיוך (התבלין שמשדרג הכול), ולזכור להוקיר את מתן העזרה שקיבלנו ולא לקחת אותה כמובן מאליו.

לסיום, עלינו ללמוד לשמור על המיכל הפנימי שלנו. לא רק להעניק מתוכו לזולת, אלא גם למלא אותו. זכרי- "כשאתה נותן ומתרוקן זו הקרבה, כשאתה נותן ומתמלא זו אהבה" (גוילי). תרגלי את שריר האסרטיביות- העניקי ובקשי עזרה באופן הנכון והמדויק עבורך, ושמרי על מיכל מלא.

אני נמצאת בשנת שבתון. במהלכה, התחלתי להתלבט האם לחזור למקום העבודה שלי. אני יודעת שהיום הייתי בוחרת בכיוון שונה (לא ברור לי עדיין בדיוק מה). הבעיה שיהיו לכך השלכות כלכליות, וזה לא הוגן שהמשפחה תשלם מחיר על החלומות שלי. וקשה לבצע שינוי בשלב זה, במיוחד אם אני לא סגורה על זה במאת האחוזים. בעלי טוען שזה אולי משבר "שינוי קידומת". מה לעשות?
רובנו התחבטנו בשאלה- מה נעשה כשנהיה גדולים? אם חשבנו שהבחירה המקצועית בתחילת הדרך אינה פשוטה, הרי שלבצע שינוי קריירה באמצע החיים הינו תהליך מורכב הדורש אומץ והקשבה ללב ולשכל.
הגעת לנקודה- בה את בוחרת לעצור, להתבונן על המסע שעשית עד כה ולקבל החלטה האם ברצונך לצאת לדרך חדשה. וכמו בכל מסע- לפני שיוצאים לדרך עלינו לארוז בתרמיל מקורות תמיכה פנימיים וחיצוניים. אינך יודעת בוודאות לאן יוביל השביל החדש, ומהי התחנה הסופית אליה את שואפת להגיע. זהו מסע הדורש התמודדות עם אכזבות, פחדים והרבה אמונה.
אז.. מה לעשות?
ראשית, שימי לב לאמירות המעכבות העולות בך. כדאי להקשיב גם לאמירות מקדמות שעשויות להביא אותך למקום שתרגישי בו מסופקת ומשמעותית יותר. כל שינוי (גם חיובי) דורש הסתגלות מחדש ומאתגר במצב של אי ודאות. למחשבות המעכבות יש תפקיד לשמור עלינו ולסייע לנו לצעוד במסע באופן שקול ואחראי. אולם, עדיין מדובר במחשבות שמשפיעות על תפיסתנו את המצב. כדאי לבחון אותן ולא לקחת אותן כעובדות מוגמרות. לדוגמא-
"קשה לבצע שינוי בשלב זה "- נכון. זה הולך להיות לא קל. אבל במהלך חייך בוודאי התאמצת להשיג דברים שהיו חשובים לך, גם אם עבדת קשה עבורם.
"אני חייבת לדעת ב-100% שזהו הצעד הנכון" – מרבית ההחלטות המשמעותיות והחשובות שקיבלנו בחיינו אינם ברמת ודאות מלאה, אלא עם סבירות מסוימת להצלחה. אם היינו ממתינים ל"חברת ביטוח" שתבטח את בחירותינו במאת האחוזים לא היינו מתקדמים ליעדים בחיינו.
"לא הוגן שהמשפחה תשלם מחיר על החלומות שלי" – גם לא הוגן שילדיך יגדלו עם אימא שאינה מסופקת ואינה מממשת את שאיפותיה. חשוב שבני משפחתך יהיו שותפים לתהליך ויתמכו בך. זכרי-השינוי אינו חייב להיות קיצוני אלא הדרגתי ומותאם. היות ויש לשינוי זה השלכות רבות מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי בתחום, שעשוי לסייע לך במסע המאתגר באופן מובנה ומותאם ולספק עבורך את המידע הנדרש.
הפסיכולוגים פרוצ'סקה ודקלמנטה, ניסו לענות על השאלה- מה מניע אותנו לערוך שינויים במהלך חיינו? הם תארו מספר שלבים במעגל השינוי. חלק משמעותי מתהליך השינוי מתרחש עוד לפני ביצוע פעולה ממשית, וכולל שינוי מנטלי ורגשי שעשוי לקחת זמן.
בשלב ההרהור מתעוררת מוטיבציה לשינוי הכוללת התלבטות ושקילת אפשרויות מבחינה שכלית ורגשית. בתחילה מתקיימת התבוננות פנימית וניסיון להשיב לשאלות- "מה מניע אותי לרצות שינוי?” "האם ואיפה אני מרגישה תקועה?”, "מה גורם לי הנאה?", "במה אני מצטיינת?" ובהמשך יתבצע חיפוש מושכל הלוקח בחשבון את המגבלות השונות.
בשלב ההחלטה - מתקבלת החלטה לפעול ומתגבשת תכנית פעולה. השיקול הכלכלי שציינת הינו מרכיב משמעותי ביותר, ולרוב מבטא פחד כללי משינוי. יחד עם זאת, מומלץ להכניס אותו בשלבים מאוחרים יותר כדי לא לחסום את מרחב הבחירה.
בתהליך השינוי תשמעי סביבך קולות פנימיים וחיצוניים, שיספרו לך מדוע כדאי או לא כדאי לשנות כיוון, ומה פתאום נכנס לך הג'וק הזה לראש...בידך הבחירה- לאיזה קול לתת יותר במה ואיזה קול כדאי להנמיך. יתכן ו"שינוי קידומת" מאפשר עצירה והתבוננות על הדרך שעברת עד כה, וחשיבה לחישוב מסלול מחדש. אינך צריכה להתנצל על כך או לבטל זאת. (יש האומרים שכדאי להקשיב ללחישות לפני שיהפכו לזעקות..). בני משפחתך בוודאי רוצים בטובתך. רובינו לא קמים בכל בוקר עם שיר חדש בלב, וקופצים בחדווה ליום עבודה חדש. אולם, חשוב שנחוש שמקום העבודה (שאנו מצויים בו פרק זמן משמעותי מחיינו) מספק עבורנו צרכים בסיסיים של משמעות, מימוש עצמי , תמיכה וסיפוק. ולצד שקילת חלופות מושכלת עלינו להקשיב גם ללב. שינוי קריירה אינו חייב להיות מהפך. מומלץ לראות אותו כתהליך של התפתחות. לעיתים די בשינוי בהיקף שעות, בבחינת תפקידים חדשים במקום העבודה הנוכחי, בשילוב עיסוק נוסף, התנדבות או אפילו פיתוח תחביב העשויים לתת מענה מספק.

אני מתעצבן מהר, ויש מצבים או אנשים שמצליחים לעצבן אותי במיוחד, ואז אני ממש הופך לאדם אחר (שאני לא אוהב). לצערי, אלו אנשים קבועים בחיי, שאיני יכול להתנתק מהם. מה לעשות?

יש רגע כזה, בו אנו מרגישים שלוחצים לנו על "כפתור אדום" שמשגר אותנו למקום אחר.
בשנייה אנו עוברים ממצב של אפס למאה.. לחץ הדם והדופק עולים - כמו שאומרים "הדם עולה לנו לראש", ו"נוצר נתק" בין האמיגדלה- האזור במוח האחראי על רגשות לבין האזור הקדם-מצחי בקורטקס של קבלת החלטות וחשיבה רציונלית, ואנו מגיבים בהתאם או ליתר דיוק- מאבדים שליטה ומתפוצצים...
וכפי שציינת, יש אנשים שמעצבנים אותנו במיוחד..( אוי.. כמה שהם מעצבנים...). הם יודעים ללחוץ על הנקודות הרגישות ולהוציא את "הילד הרע" שבנו..
הרב והפסיכיאטר אברהם טוורסקי מציג שלושה שלבים במצב כעס: 1. תחושת כעס שמתעוררת כאשר אנו חשים איום, אכזבה תסכול ועוד. חשוב שנזכור שכל רגש הוא חיוני ובעל חשיבות לתפקודנו, וישנה סיבה טובה לכך שהרגש התעורר בנו. למעשה, אין לנו ממש שליטה על הרגש עצמו , אך אנו יכולים לנסות להפחית את עוצמתו. 2. התגובה – אותה טוורסקי מכנה - "זעם". וכאן יש לנו בחירה-האם נגיב בצעקות? בהתעלמות? בהאשמה? בהבעת זלזול ובוז? 3. הטינה- המקום בו הכעס נאגר, מתיישב חזק, נאחז ומחלחל לתוכנו- הכעס ממשיך לבעבע בתוכנו, לתפוח לממדים כמו הר געש- לעיתים קרובות מבלי שגורם הכעס בכלל יודע על כך.
הסיבה לכך שאנשים או מצבים ספציפיים מוצאים אותנו משלוותנו נובעת בעיקר מ"הסיפור הפנימי" שאנו מספרים לעצמנו- הפרשנות הסובייקטיבית שלנו. "הצלחת המלוכלכת נותרה בסלון" לא בהכרח משום "שמזלזלים בנו" , "היא לא התקשרה להתעניין" לא בהכרח "כי לא אכפת לה ממני"... קרל יונג טען, שכל דבר שמרגיז אותנו באחרים- יכול להוביל אותנו להבנת עצמנו.
זה דורש התבוננות אמיצה בניסיון לנתח מדוע דבר מסוים כ"כ מקפיץ אותנו. זו מראה (לא פשוטה)עבורנו. וכידוע- "הפוסל- במומו פוסל".
הדרך לשנות את ה"תסריט הפנימי" המוקרן במוחנו ב"לופ" חוזר הינה לבחון חלופות לסיפור. וזאת ניתן לעשות באמצעות שיחה ושיתוף. נשמע פשוט? הלוואי...

כדי להצליח לשוחח על משהו/מישהו שעיצבן אותנו- כדאי ליישם את ההמלצות הבאות :

• לווסת - הכעס מלווה בתחושות גופניות. שים לב לסימנים מקדימים המגבירים אצלך כעס. לדו' אם אתה יודע שכשאתה רעב, משועמם או עייף, אתה נוטה להתעצבן בקלות, השתדל לא להיכנס למצבי קונפליקט בתנאים אלו. חשוב להפחית את העוררות הגופנית לפני שמדברים- לקחת נשימה עמוקה, לדמיין חוויה נעימה, להיזכר בשיר שעושה לך טוב, לחזור על משפט מרגיע.

• להקשיב- גם כשאנו לא מסכימים. ההקשבה מעניקה תחושה שהאדם מולנו מכבד אותנו ומעניק משמעות לדברינו. אל תקטעו את דברי הזולת ואל תיכנסו למגננה. השתדלו פשוט להקשיב, כפי שהייתם רוצים שיעשו עבורכם.

• התייחסו לאירוע ספציפי- מרבית הסיכויים שהאדם המעצבן ימשיך להיות חלק מהנוף שלנו, וכנראה שהוא גם לא הולך להשתנות (אנחנו הרי בקושי מצליחים לשנות את עצמנו). ולכן כדאי להתמקד באירוע מסוים ולא לייצר הכללות.

• שפת ה"אני" – במקום להתחיל את המשפט "כשאת/ה" המייצר מיד תחושת התקפה והאשמה, עדיף להשתמש ב"שפת האני". כאשר אנו משתפים בחוויה שלנו אנו פחות שיפוטיים כלפי האחר, וכך הוא פתוח יותר להקשיב ולא עסוק בלהגן על עצמו. לדו' במקום לומר- "למה את תמיד משאירה את המגירה פתוחה?" עדיף –" כשאני רואה את המגירה פתוחה, אני חש שמזלזלים בי, הייתי רוצה לבקש שתשתדלי לסגור את המגירה". הנה הנוסחה המנצחת: "כשקורה_, אני מרגיש/ה __. והייתי רוצה לבקש ש__".
לעיתים, הכעס הינו רגש משני המכסה על רגשות עמוקים יותר מתחת לפני השטח- תחושות של תסכול, פחד, חשש מדחייה או פגיעה. הרי זה לא הכלים בכיור שמכניסים אותך לקריזה- יתכן וזה בשל התסכול שלא מתחשבים בבקשתך. הכעס אינו משום שהוא דיברה כל הערב בטלפון אלא אולי מכך שחשת בודד.
נסה להתחבר לתחושות הללו ולשוחח ממקום משתף (ולא מאשים).

• שימוש בהומור הוא כלי נהדר לנטרול הכעס. מתברר שישנם רגשות מתחרים, שלא ניתן לחוות במקביל- כמו כעס ושמחה. ההומור מאפשר לנו להתבונן על המצב מזווית נוספת, מאזנת- הרי לא חייבים לקחת הכל כ"כ ברצינות.

שמתי לב שישנם זוגות שמכנים זה את זה בכינויי חיבה. אנחנו לא. זה נשמע לי ממש קיטשי, וגם יהיה מוזר להתחיל פתאום לקרוא זה לזה בשם חיבה. האם שימוש בכינוי חיבה יכול לתרום לזוגיות?

לאחרונה קראתי על סקר חדש שנערך בארה"ב, שבחן את רמת שביעות הרצון בזוגיות בקרב זוגות המכנים זה את זה בכינוי חיבה. בסקר נטען כי כאשר בני-זוג מעניקים זה לזה שמות חיבה ייחודים- הם מחזקים את מערכת היחסים ומעלים את רמת האינטימיות ביניהם. מתברר, כי שימוש בשמות חיבה שכיח יותר בקרב זוגות ללא ילדים הנשואים פחות מחמש שנים בהשוואה לזוגות הנשואים שנים רבות עם ילדים. נתון זה אינו מפתיע, ומלמד כי במהלך השנים אנו עלולים לחוות שחיקה ולהתייחס זה לזה כ"מובן מאליו". שימוש בכינוי חיבה לבן/ת הזוג עשוי לעורר רגשות חיוביים ולחזק את האינטימיות.
ולכן, גם אם מוזר לך להתחיל עם זה פתאום... אז מה!? הרי ישנם לא מעט דברים, שמוזר לנו להתחיל לעשות פתאום כמו פעילות גופנית, שיחה עם הילד, פגישה עם חבר ילדות – אבל אם החלטנו שזה חשוב לנו - נתחיל לבצע אותם עד שיהפכו להרגל.
מהאטמה גנדי טען –"שים לב למחשבותיך; הן הופכות למילותיך. שים לב למילותיך הן הופכות למעשיך... " למילים יש כוח. הן מייצרות מציאות. כאשר אנו פונים זה לזה בלשון רכה ועדינה, המייחדת את הקשר שלנו -השיח הבין-אישי עשוי להשתנות לטובה.
ציינת, ששימוש בכינוי חיבה נשמע לך "קיטשי"... אכן, ניתן להתייחס למחוות רבות בחיינו כאל דבר מגוחך ומיותר- לשם מה לטרוח לעטוף מתנה בנייר עטיפה מבריק עם סרט? לקנות בלון? להביא פרחים? מחוות אלו קשורות במידה רבה לנורמות התרבותיות ולמודל שהוצג לכל אחד בילדותו מהוריו ומסביבתו הקרובה- דפוס של הבעת אכפתיות ואהבה. ישנן משפחות הטורחות לעשות מכל אירוע סיבה למסיבה, להשקיע, להביא פרחים בכל שישי, לקנות מתנה לחג ועוד (ואני לא מנסה לרמוז שום דבר..). ויש המביעים אכפתיות וחיבה באופן שונה.
אהבה וחיבה הן מושגים מופשטים. איננו יכולים באמת לגעת בהן. אפשר לחוש בביטויי החיבה באמצעות מעשים כמו- להכין מאכל אהוב, לבצע משימות עבור השני, לשלוח הודעה אוהבת באמצע היום. לכל אחד הדרך שלו להביע חיבה והדרך שבה היה רוצה שיעניקו אותה. ולכן, כדאי לערוך תיאום ציפיות זוגי ולברר עם בן/ת הזוג לאלו ביטויי חיבה הוא זקוק ומה באפשרותו להביע.
שימוש בכינויי חיבה מפתח שפת אהבה ייחודית של בני הזוג, שיכולה לבוא לידי ביטוי באופן מילולי ולא מילולי. וזו אחת הדרכים שלנו להעניק תשומת לב ולהביע חיבה וקירבה.

כיצד שימוש בכינוי חיבה עשוי לסייע לזוגיות?

• ויסות לחץ– החיים שלנו מלאי מתחים. יש להיזהר שהנישואים לא יהפכו ל"פח האשפה" של החיים, שכל הלחצים והתסכולים יתנקזו אליו. ניתן לתרגל דרכים מגוונות כדי להירגע. שימוש בכינוי חיבה מעדן ומפחית את רמת התוקפנות. תודו שקשה יותר לכעוס על מישהו, כשאנו פותחים במילה "ממי".

• תצחקו- זוגות רבים מציינים כרגעי שיא באינטימיות שלהם את הרגעים בהם "צחקו יחד". שימוש בכינוי חיבה כמו "פיצקי" מאפשר לנו לחזור להיות קצת "ילדים קטנים", ומעלה חיוך.

• הכרת הטוב היא בסיס חשוב ומרכזי במערכות יחסים ובוודאי בזוגיות. עלינו לאמן את שריר התודה, להוקיר ולהעריך את הדברים הקטנים, היום-יומיים. הנטייה הטבעית ההישרדותית שלנו היא להפנות את תשומת לב לשינוי, בעיקר לשינוי שלילי העלול להוות איום, וכך להיערך לסכנה.
המוח עסוק בהשוואות למשהו אחר ומתמקד במה שחסר. בתהליך של הכרת הטוב עלינו לבצע פעולה הפוכה – להתמקד ב"יש", להגדיל ולהעצים אותו. שימוש בכינוי חיבה- כמו שמירת מספר הנייד של בן הזוג תחת הכותרת "אהבת חיי" או "מפעל הפיס שלי" מזכירים לנו בכל פעם שזכינו.

חברה שלי יוצאת כחודש עם מישהו. היא כל כך מאוהבת שהיא פשוט לא מסוגלת לראות את הפערים הקיימים ביניהם. מבחינתה- הוא פשוט מושלם. אני לא רוצה "להשבית שמחות" ומתלבטת כמה נכון להתערב ואם זה יעזור בכלל? מה לעשות?
פעם בתי שאלה אותי- "אמא, את מאוהבת באבא?" וכשעניתי לה ש"שאני יותר אוהבת מאשר מאוהבת " נדמה היה לי שהיא מעט התאכזבה. ניסיתי להסביר לה שאהבה הינה רגש עמוק ויציב יותר, ואילו התאהבות הינה בר חלוף.
ישנה תופעה פסיכולוגית ידועה המכונה-" הביטואציה" (התרגלות) שעשויה להסביר את המעבר מהתאהבות לאהבה. להיות מאוהב זו חוויה מסעירה המזכירה התמכרות (ובדומה להתמכרות היא עלולה לגבות מחירים). שני המצבים הללו –התאהבות ואהבה חשובים מבחינה אבולוציונית. ההתאהבות מכוונת אותנו לבניית קשר- היא צריכה לחבר בין שני אנשים זרים ולכן גורמת לנו במידה מה לטשטש פערים ולהיות סלחניים זה כלפי זה- מה שאנו מכנים בשם "אהבה עיוורת". בעוד שאהבה מייצבת את מערכת היחסים ומשמרת אותה לאורך זמן.
הפסיכולוג סטרנברג הגדיר "משולש האהבה" הכולל שלושה מרכיבים חשובים בבניית קשר זוגי מיטבי:
• האינטימיות- כוללת תחושת אכפתיות, חברות, הערכה, קרבה והדדיות. הכרות עמוקה של בן הזוג על חוזקותיו וחולשותיו לצד היכולת לשתף זה את זה. האינטימיות נבנית בהדרגה מתוך למידה הדדית ודורשת יכולת איזון בין יצירת "יחד זוגי" לבין נפרדות בקשר כדי לא להיבלע בו.
• התשוקה- מתבטאת בעוררות רגשית ופיזיולוגית וגורמת לבני הזוג להימשך זה לזה.
• המחויבות- הינה התחייבות לקשר אורך-טווח ומתן אמון הדדי. היא עשויה להתקיים גם ללא רגש אהבה עמוק. ובתקופות משבר מרכיב זה עשוי לשמור על הזוגיות.
חברתך מאוהבת. ובמצב זה תהליכי החשיבה שלנו משתנים. הקשב מופנה באופן מועצם כלפי בן הזוג. תשומת הלב ממוקדת בו, ואנו מוצאים עצמנו עסוקים בדברים הקשורים באהוב באופן אובססיבי תוך הפחתה משמעותית מתשומת הלב שאנו מעניקים לאחרים. השערת ההשלמה טוענת כי אנו נמשכים לבן זוג בעל תכונות המשלימות אותנו, אולם חשוב להיות מודעים להבדלים, שלאורך זמן עשויים לאתגר את בני הזוג. בהתאהבות-אנו נוטים לראות את בן הזוג כבעל תכונות שמשלימות אותנו ומתאימות לנו באופן מושלם. לא פעם מדובר בעיוות מחשבתי, כמו מראה שמרזה ומטשטשת. שכן רגש האהבה מעצים את התכונות המתאימות וממעיט בתפיסת התכונות הפחות רצויות. ובן הזוג נתפס כיפה יותר, חכם יותר ועוד. במצב של התאהבות האונה הקדמית, האחראית על תכנון וחשיבה הגיונית פחות מעורבת. ולא פעם במבט לאחור- אנו מתפלאים "איך לא ראינו? איך חשבנו שזה בכלל מתאים?".
כיום שיטות מחקר משוכללות מנסות לפענח את הפיזיולוגיה והמדע העומדים מאחורי תהליכי ההתאהבות והאהבה ומאפשרות הצצה למתרחש במוח האנושי. ניתן לראות התאהבות כתגובה כימיקלית מועצמת במוח, המלווה בעוררות מוגברת וממקדת אותנו בבן הזוג. התאהבות קשורה לרמות גבוהות של חומרים כימיים במוח כמו דופאמין המעורב בתחושות של אושר, הנאה ומוטיבציה ומפחית תחושת עצב. סרוטונין המעורר תחושת שלווה והופך אותנו ליותר מחויכים ונעימים. הורמון הקורטיזול (המוכר גם במצבי מתח) גורם בזמן התאהבות לערנות ולחץ מוגברים.
ולשאלתך - מה ניתן לעשות?
• לא למהר- כפי שלא ננהג ברכב תחת השפעת אלכוהול, כך לא מומלץ לקבל החלטות משמעותיות בשלב ההתאהבות. לא מעט טעויות מתרחשות כאשר הרגש שלנו פועל כשעלינו לחשוב, ולהיפך- כאשר השכל שלנו פועל כשעלינו להרגיש. השילוב בין שכל ורגש הינו הכרחי, בוודאי בהחלטה כה משמעותית כבחירת בן זוג. בתקופת ההתאהבות- הרגש הוא השולט המרכזי, זה אולי מרגיש ונהדר, אבל לא מספיק. ולכן- חשוב להתייעץ ולהקשיב לאנשים נוספים, ולתת מקום גם לקול הרציונלי.

• פשוט היי שם- כחברה אל תברחי, אל תכעסי. לאור הנאמר על התאהבות, נסי להבין שחברתך מתקשה בשלב זה לפעול אחרת. ברגעים בהם היא תשתף אותך, תתייעץ או תתלבט- השתדלי ממקום מחבק ולא שיפוטי להביע את עמדתך בנוגע לקשר הזוגי ולשקף לה את דאגתך. גם אם נדמה לך שהיא לא פנויה להקשיב. אני מאמינה, שהיא מעריכה את עמדתך, ושדברייך יחלחלו פנימה.

• בבניית זוגיות טובה עלינו לנסות לשמור על איזון בצלעות "משולש האהבה". בבחירת בן זוג איננו יכולים להסתפק ברגש של התאהבות בלבד, כשם שאיננו רוצים להתבסס על יחסי חברות בלבד. שאלי את עצמך- כיצד את היית רוצה שחברתך תנהג כלפיך במצב דומה? אינך חייבת להיות "משביתת השמחות", אך, בוודאי, שאינך צריכה לעודד אותה להתעלם מ"נורות אזהרה" חשובות או מהבדלים שיש לקחת בחשבון. רק מדי פעם הרימי עבורה את השלט המצביע לעצור, להתבונן ולהקשיב לשני הקולות- הרגש והשכל.