בלוג

יום אחד זה יקרה


יש לי הרבה דברים שאני חולם לעשות כמו להתחיל לרוץ, לכתוב ספר, לנגן ..אני בעיקר טוב בלזרוק רעיונות אבל לא מצליח ליישם אותם בשטח, כשאני מתחיל ומבין שזה ידרוש ממני מאמץ והתמדה, אני עוזב את זה די מהר. מה אפשר לעשות?
כידוע "גם מסע בן אלף מייל מתחיל בצעד קטן אחד"(לאו דזה) מתברר שסוף הציטוט (הפחות מוכר) ממשיך וטוען - "וגם מסתיים בצעד קטן אחד". זו כנראה המהות של כל תהליך- אין קיצורי דרך. הכל מתחיל ונגמר בצעדים קטנים יומיומיים. תוצאה חיובית ויציבה מושגת בתהליך איטי ובטוח. אולי רק בתכניות טלוויזיה כוכבים נולדים ברגע.
אז... מה לעשות?
• מדוע? רגע לפני שאתה מגשים חלומות. נסה לעצור ולברר לעצמך- מה הסיבה שחשוב לך להתחיל לרוץ, לנגן, לכתוב ועוד. מה מניע אותך? האם מדובר בסיבה פנימית או חיצונית? האם להתחיל לרוץ כי "כולם רצים" ?או שמצפים ממני? יש החוששים מכישלון (או מהצלחה) ויעדיפו לדחות את המטלה. משימה הנובעת ממוטיבציה פנימית מעלה את הסיכוי להתמיד ולהצליח בה.
• אל תחכה לרגע הנכון- בפועל הוא לא באמת מגיע. יש לקבוע זמנים או טקסים קבועים ופשוט מתחילים. עצם העשייה תביא לעוד עשייה. כאשר מגיע זמן כניסת השבת, גם אם לא נתאים לנו- נעצור הכל ונדליק נרות. כך נקבע מסגרת למה שחשוב לנו ונפנה לכך זמן. בעזרת משמעת עצמית או במסגרות קבוצתית של קבוצת ריצה, סדנת כתיבה או חוג נגינה.
• ערך ולא מטרה – חשוב להציב מטרות, אך לא פחות משמעותי הוא לבחון אלו ערכים מנחים אותנו ומכוונים אותנו למימושן. אתה רוצה לנגן? שאל את עצמך- אלו ערכים מצויים בפעולת הנגינה? ערך היצירתיות, השמחה, ערך השלווה והרוגע, אולי ערך החברות בשיתוף בפני החברים? וגם אם לא תהפוך לנגן דגול ( בדומה לרובנו) אין זה אומר שוויתרת לחלוטין על המטרה. שכן גם בביצוע צעד אחד קטן מימשת ערך– כאשר פרטת תווי נגינה של שיר אחד בלבד יצרת רגע של רוגע ושמחה, שיתפת חבר ואולי אפילו גילית בך יצירתיות שלא שיערת שקיימת בך. מימשת משהו מהערכים המונחים בבסיס המטרה. אמנם המטרה לא הושגה בשלמותה אך כבר בצעד הראשון יישמת את הערך שפועם בך. אל תזלזל בכך.
• לכוון את הפוקוס לתהליך- התמקדות בתוצאות בלבד (כמו כמה ק"מ רצתי?) עלולה לפגוע במוטיבציה שלך. התוצאה אינה בהכרח מגיעה מיד. לעיתים היא מתעכבת. עצם התהליך הוא המשמעותי והחשוב.
• לתחקר את רגע ההצלחה- השתדל אחת לשבוע לערוך "ניתוח מקרה של הצלחה"- הצלחה במשימות מעלה את תחושת המסוגלות העצמית , ולכן מומלץ להתבונן אפילו בהישג קטן ולברר- מה היה החלק שלך בהצלחה? מה סייע לך להתמיד באותה משימה?
• הנאה גורמת להנעה-הצלחה אינה חייבת להיות קשורה בעבודה קשה. מותר גם ליהנות! בדוק- מה גורם לך הנאה? אולי כדאי לרוץ עם מוזיקה טובה? אל תשכח לתת לעצמך חיזוקים על הביצוע והעמידה ביעדים.
• לבחור משהו אחד-דמיין להטוטן המפריח כדורים באוויר. לעיתים הכנסת כדור אחד נוסף תביא להפלת כל הכדורים. ולכן התמקד במשימה שאתה רוצה ומעריך שבאפשרותך להתחייב אליה בחודש הקרוב.

• פשוט לעשות! בצע פעולה מידית וקצרת טווח. לעיתים רק לאחר שמתחילים לבצע את המשימה החשש מתפוגג, העניין בה גובר ואפילו נהנים. כשאני מהרהרת האם ללכת לחדר כושר.. במקום להתלבט ולתת לתירוצים לנהל אותי, אני פשוט נועלת את נעלי הספורט ומכאן הדרך לחדר כושר קצרה יותר. לפעמים עצם הידיעה שעומדת בפניי משימה עצומה עלולה לייאש ולגרום לנו מראש לוותר. ולכן הפתרון אינו "הכל או לא כלום" אלא לפרוט את המשימה הגדולה לסדרת פעולות קטנות ברות-ביצוע. פתח יומן והקדש רבע שעה לקביעת יעדים ולו"ז מסודר לשבוע ולחודש הקרוב. פרופ' דן אריאלי מצא שהפתרון הטוב ביותר לדחיינות הוא גם הפשוט ביותר -לקבוע מועדים קצרים, וסנקציות על אי־עמידה בהם. קשה לך לגייס את עצמך? בקש עזרה! פנה להורה/חבר(רצוי דמות קרובה אך מספיק קשוחה) שיוודא שאכן ביצעת את המטלות שתכננת. פנה ביומן זמנים ספציפיים לביצועה, ולא רק "כשיהיה לי זמן", הגדר יעדים ספציפיים שברצונך להגיע אליהם ושתף אנשים בכך – זה יסייע לך להתחייב ולבצע מעקב.
• צא לדרך! כדי שלא תגלה, כדברי מרטין לותר- כמה מהר 'לא עכשיו' הופך ל'לעולם לא'.. בהצלחה!!!

נ.ב אני אוהב אותך

בת הזוג שלי נעלבת שאני לא אומר לה שאני אוהב אותה. אני מעדיף לומר "אני אוהב אותך" רק כשיש כוונה אמיתית מאחורי המילים, גם אם זה יהיה לעיתים רחוקות ולא בגלל שמצפים ממני. מה נכון לעשות?
אחת המתנות המשמעותיות שזוגות יכולים להעניק זה לזה היא הכּרה והוקרה. הכרה בערך של בן/ת הזוג, הכרה בצרכים ובתחושות. גם בתחומים אחרים אנו זקוקים להכרה במי שאנו בעיני הזולת- במילה טובה מהבוס, בתעודה בסיום שנה, במילים שהתינוק שומע מסביבתו מרגע שנולד- "איזה אוצר!". ההכרה לא יכולה להתבצע בראש שלנו בלבד, עלינו לתת לה ביטוי מעשי או מילולי. מאחורי המילים "אני אוהב/ת אותך" מקופל צורך אנושי בסיסי ועמוק- הצורך להיות נאהב. לעיתים הדרך בה אנו מביעים את אהבתנו לזולת אינה בהכרח הדרך הגורמת לו לחוש אהוב. ד"ר צ'פמן טוען בספרו חמש שפות של אהבה שאם נצליח להתמקד בצרכי האחר ולהביע את אהבתנו בשפה שהוא מבין (ולא רק במה שגורם לנו לחוש אהובים) נשדרג את מערכות היחסים שלנו. קיימות שפות שונות לאהבה כמו- מילים, זמן איכות, מתנות, נתינת שירות ומגע. כשרוצים לשמוע שיר ברדיו ויש רעשי רקע שמפריעים, מנסים למצוא את התדר המדויק כדי להאזין באופן צלול ונקי. באופן דומה, מומלץ להתכוונן זה לזה ולמצוא את התדר המדויק בו תחושו אהובים.
שאלת מה נכון לעשות? קשה לענות על השאלה במונחים של נכון או לא נכון, ובוודאי שאין תשובה אחת מוסכמת. בני זוג הם ישויות נפרדות ולכל אחד צרכים ורצונות שונים. הפתרון טמון במודעות לפערים וביכולת לייצר גשר שיחבר ביניהם.
הבדלים בקצב הלב- זה די מתסכל ללכת לצד אדם הפוסע בקצב שונה משלך. רבים מתלבטים מתי לומר בפעם הראשונה לבן/ת הזוג ש"אני אוהב/ת אותך", מה יקרה אם עבור השני זה מוקדם מדי? מה זה אומר אם רק אחד מבני הזוג מצהיר על רגשותיו? האם זה יגרום מבוכה או ריחוק כאשר השני עדיין לא נמצא שם? בתחנות רבות במסע הזוגיות קיימים הבדלים בקצב הלב. בני זוג שונים מבחינה אישיותית (כמו- טיפוסים מוחצנים לעומת מופנמים), ישנם פערים בצורך באינטימיות וקירבה, בעוצמת הרגשות ובאופן שמבטאים אותם. יחד עם זאת, חשוב לזכור שגם מי שהולך בצעדים איטיים יותר עדיין מתקדם. הזוגיות מורכבת משני לבבות פועמים, ולא בהכרח שהקצב יהיה תמיד זהה.
50 גוונים של אהבה- פרחי האהבה אינם נפתחים בקצב אחיד. כדי שקשר יצמח באופן בריא- הבסיס צריך להיות מושתת על אמון ואותנטיות בקשר. אני מבינה את הקושי שלך להביע אהבה רק משום שבאותו רגע מצפים ממך לומר זאת. אולם, בין "אני אוהב אותך" ללא לומר דבר קיים מנעד של אפשרויות. ניתן להביע הצהרות אהבה רכות יותר כמו- "אני אוהב בך את זה" או "אני שמח שבחרת בי", "תודה שאת לצידי". וכמובן שניתן להביע אהבה באופן לא מילולי.
להוקיר- מעניין שהמילים הכרה והוקרה כה דומות. כשרוצים להכיר אדם לעומק- ניתן להתמקד בתכונותיו השליליות או לכוון את הזרקור לתכונות החיוביות שגורמות לנו לרצות להכיר אותו ולהיות עימו בקשר קרוב. לשם כך עלינו לאמן את שריר ההוקרה ולהעריך את הדברים הקטנים, היומיומיים. מדובר בעבודה פנימית הדורשת ויתור על ציפיות מוקדמות והתבוננות מנקודת מבט חדשה ומתפעלת. הנטייה הטבעית ההישרדותית שלנו היא להפנות את תשומת הלב לשינוי, בעיקר לשינוי שלילי העלול להוות איום, וכך להיערך לסכנה. המוח מתמקד במה שחסר. בתהליך של הכרת הטוב עלינו לבצע פעולה הפוכה – להתמקד ב"יש", להגדיל ולהעצים אותו. כתוב מה אתה מעריך בבת הזוג שלך. שים לב במיוחד לדברים הברורים מאליהם.
נוסחת 1:5 - גוטמן ניתח דפוסי תקשורת של זוגות וגילה נוסחה חשובה- 1:5. הנוסחה טוענת שבזוגיות טובה יש צורך בחמישה מסרים חיוביים על כל מסר שלילי. הצורך להיות נאהב מתמלא כאשר סך החוויות החיוביות שלנו בקשר מתרחב.
להביע רגשות- כאשר אנו חושפים רגשות בפני בן/ת הזוג אנו מייצרים אינטימיות רגשית אך גם נוטלים סיכון להיפגע. אל תוותר על יצירת קירבה הכוללת הבעת רגשות ושיתוף הדדי. גם אם הינך מתקשה להביע תחושותיך במילים, נסה לשתף בקושי ולהביע רגשותיך בדרכים נוספות. זה דורש אמון ואימון. כפי שכתב ליאו בוסקאליה- "אהבה היא זרועות פתוחות. אם תשמור אותן סגורות, תחבק רק את עצמך."

לאהוב את עצמי

אני שונאת את עצמי. אני מצליחה לראות רק את החסרונות שיש בי (אני מאמינה שיש בי המון דברים טובים אבל אני מתקשה למצוא אותם). אני לא מצליחה להתקדם ולבנות את האישיות שלי, כי יש לי כל כך הרבה תכונות ודברים שאני רוצה לתקן. אני רוצה להיות שלמה עם עצמי, אבל לא מצליחה. איך עושים את זה?
התהליך של קבלה עצמית וראית הטוב שבנו הינו משימת חיים, מסע הדורש עבודה יומיומית של עליות וירידות. עלינו ללמוד להיות שלמים עם חוסר השלמות, לכוון את הזרקור לחוזקות שבנו ולהתבונן בעין חומלת על החסרונות.
רבים מתבלבלים בין מודעות עצמית לביקורת עצמית. החל מגיל שנה המודעות הראשונית נכנסת לפעולה, כשהילד מזהה את עצמו בתמונה וקורא בהתפעלות- "הנה אני!". מודעות עצמית הינה פונקציה חיונית להתפתחות ולהתקדמות. אולם התמקדות-יתר בשלילי עלולה לגרום לקשיים רגשיים, חוסר ביטחון עצמי וירידה במוטיבציה. ציינת, שאת מאמינה שיש בך גם דברים טובים. זו אמונה חיונית שחשוב לחזק. אולם לא די לדעת. עלינו לחוש בחוזקות הללו ולהודות עליהן.
אז.. מה לעשות?
מילים- שימי לב למילים בהם את משתמשת. במקום לומר "אני שונאת" עדיף לשנות "אני לא אוהבת כאשר אני..". זה נראה שינוי קל, אך הוא עשוי להפחית את עוצמת הרגש השלילי ולשים דברים בפרופורציות.
זה מה יש- נסי לראות את ה"היש" ולא "מה שאין או אמור היה להיות". התיידדי עם "הלא-מושלם"- כתבי בכוונה עם שגיאות, בצעי פעולות שאת נמנעת מהן, אמרי לעצמך- "אני עושה כמיטב יכולתי".
לסלוח- אני בטוחה שאם חברה היתה משתפת אותך בביקורת שלילית עצמית - היית מצליחה לבטא כלפיה חמלה, לשים דברים בפרופורציות ולהראות לה צדדים נוספים. נסי לתרגל זאת עבור עצמך. מומלץ בכתיבה- קחי דף לבן, בחרי תחום מסוים בחייך, שאינך מרוצה ממנו והביעי חמלה. תרגיל זה הוכח בניסוי- משתתפים חולקו לשתי קבוצות. אנשים שהיו בקבוצת ה-״חמלה״, וכתבו בכל יום במשך שבוע מכתב חמלה עצמית גילו ירידה בתסמיני דיכאון לעומת קבוצה שכתבה זיכרון ילדות. בנוסף, המשתתפים שכתבו לעצמם מכתב חמלה עצמית גילו מוטיבציה רבה יותר לשיפור עצמי. כשאנו מקבלים את עצמנו- יש לנו מוטיבציה גבוהה יותר ללמוד ולהשתפר! עודף ביקורת עצמית עלול להחליש ולהרפות את ידינו.
לפרוש ממרוץ המחשבות השליליות- אנשים הסובלים מביקורת עצמית שלילית מקדישים שעות רבות לניתוח כישלונותיהם. עלינו לפרגן לעצמנו על הצלחות והישגים (גם אלו הנדמים כקטנים ולא חשובים) ולשתף בהם אנשים נוספים.
להגביר את הווליום של האושר- אושר הוא תבלין סודי וחמקמק. לא פעם אנו משחקים איתו מחבואים. לעיתים, גם כשהוא נוכח ואומר לנו יפה שלום, אנו מתקשים לזהות אותו וממשיכים לחפש אותו בפינות נסתרות. נסי להגביר את עוצמתם ונוכחותם של רגשות חיוביים. רגשות כמו הכרת תודה, סיפוק, תקווה, יצירתיות, התפעלות וסקרנות. פרופ' ברברה פרדריקסון ערכה מחקר העוסק באיזון בין רגשות שליליים לחיוביים. לטענתה, מומלץ לקיים ביניהם יחס של 1:3, כלומר כדי להרגיש מאושרים עלינו לחוש שלושה רגשות חיוביים על כל תחושה שלילית. אנו יכולים להזמין תחושות חיוביות בכך שנכוון זרקור על הדברים הטובים בחיינו. אם שיר מסוים עושה לך טוב- פתחי איתו את היום, הפגשי עם חברה שמביאה עימה נדיבות ואופטימיות, אמרי מילות הערכה לאנשים שאת מוקירה, הקשיבי להרצאה מסקרנת, חפשי חוויות שגורמות להנאה ויצירתיות.
לפנות לעזרה- יש המדמים הערכה עצמית חיובית ל"מערכת החיסון של התודעה"- המאפשרת לנו להיות פחות פגיעים, לעמוד מול ביקורת, לפתח עמידות והתמודדות מול אתגרים. הערכה חיובית מבוססת על קבלה עצמית, כפי שהננו, ללא שיפוטיות תוך שאיפה להתקדמות. הדאגה והאחריות לקבלה עצמית מוטלת עלינו. כאשר אנו חשים בכאב אנו פונים לעזרה רפואית. בוודאי אם הכאב לא חולף מעצמו. כאב נפשי כואב לא פחות. אל תישארי איתו לבד. מגיע לך להרגיש יותר טוב וללמוד לקבל את עצמך באהבה.

מר נחמד

יש לי בעיה. אני יותר מדי נחמד. קשה לי לחשוב שאנשים נפגעו ממני או כועסים עליי. אני ממהר להיות זה שמבקש סליחה, גם אם אני חושב שהצדק איתי. חשוב לי לשמור על יחסים טובים וכשמישהו מבקש ממני טובה, גם אם לא יתאים לי- לרוב לא אסרב. מה אפשר לעשות?
אני נזכרת במשפט שנהגו לכתוב על קירות הכיתה –"נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד." ובדומה לכל משפט בחיים- כדאי לשחק עם הנקודה. להרשות לעצמנו לעיתים להניח בסופו סימן שאלה. אין ספק, שחשוב להביע במערכות היחסים שלנו אכפתיות ורצון טוב, אך כל מיכל זקוק לגבולות, אחרת לא יחזיק דבר בתוכו. לפי מה שתיארת, נראה שמרוב נחמדות- אתה, עצמך, הלכת לאיבוד.
לפני מספר שנים חוקרים הציגו לאנשים רשימה של אירועים מפחידים וביקשו לדרג אותם. להפתעת החוקרים, הפחד שזכה למקום הראשון לא היה פחד ממוות אלא דווקא פחד קהל. הצורך בשייכות ואהבה הוא צורך הישרדותי בסיסי הטמון בנו. בעבר אנשים חיו בקבוצות כדי לשרוד בטבע, ולכן נידוי נחשב לגזר דין מוות. גם היום הנטייה של רובנו היא להשוות עצמנו ביחס לאחרים, לקבל אישור חברתי ולהימנע ממצבים של חרם ובושה. החשש מדחייה חברתית עלול לשתק אותנו.
כדי למנוע מצבים של דחיה יש המוכנים לרַצות את האחר עד כדי התעלמות מהצרכים, הרגשות והערכים האישיים. לעומתם, יש שיעדיפו להתנתק ולהביע אדישות. מאחורי שני המצבים הללו מסתתר הפחד להיפגע. הצורך להיות נחמד קשור לנטיה לרַצות (to please). נטייה זו עשויה להתפתח בילדות המוקדמת, בסביבה שהעניקה חיזוקים עבור התנהגות ותרנית המכוונת בעיקר לצרכי האחר, ילדים שגדלו ללא מתן תוקף לכעס שלהם ולאפשרות לאכזב.
החשש מדחייה גורם להתנהגות מרַצה המשרתת את הסביבה, אך עלולה להיות הרסנית עבור האדם עצמו, שמתקשה להיות נאמן לרצונותיו. החיים דורשים מאיתנו לא רק לגלות אכפתיות לסביבה ולוותר אלא גם לדרוש את המגיע לנו. אנו מחנכים לנתינה ונדיבות, אך חשוב שתכונות אלו תבואנה ממקום של בחירה ולא מתוך תגובת ריצוי אוטומטית. היכולת "להגיד לא" חיונית להתנהלות בריאה, לבניית ערך עצמי וליכולת להתפתח ולהגיע למימוש עצמי.
מה ניתן לעשות?
התבוננות פנימית –הקשב לקול הפנימי שבך. יתכן שהוא כל כך חלש, עד ששכחת כיצד הוא נשמע. כעת עליך ללמוד להגביר אותו, לברר מה אתה רוצה (ולא רק מה אחרים רוצים ממך), כיצד חשוב לך לפעול, להציע דרכים נוספות בהן תוכל לבטא את צרכיך בשונה, ממה שהיית רגיל עד היום.
שינוי מחשבתי – שים לב למשפטים החולפים בראשך. נסה לכתוב או לומר לעצמך משפטים כמו- "אני רוצה לפתח קשר אמיתי שאוכל לבטא בו את רצונותיי", והימנע מדפוסי חשיבה שגויים, כמו- "אני עלול לפגוע במישהו, ולכן עדיף שאוותר".
בין אפס למאה- בחיים אנו נדרשים לקיים איזון בין ההקשבה לצרכים שלנו לבין הענות מלאה והתמסרות לצרכי האחר. מדובר בטווח של אפשרויות ולא רק במצב דיכוטומי של כן או לא.
תנסה.. מכסימום זה יצליח- הפחד נמצא בעיקר במחשבה-"מה יקרה אם לא אהיה נחמד? מה יקרה אם לא יאהבו אותי? אם יכעסו עליי?" נסה בכל יום להתאמן בהתנהגות, בה הינך קשוב לרצונותיך ומסרב באסרטיביות לבקשת הזולת. יש סיכוי גדול, שתגלה שהעולם לא קרס. ולמרות שהזולת פחות מרוצה, הוא עדיין מעריך אותך (אולי אפילו יותר) ונשאר בקשר. החשיפות החוזרות ילמדו אותך לפתח את שריר האסרטיביות והנאמנות לעצמך.
להוריד את המסכה- עלינו ללמוד להציג גם את החלקים האנושיים, האותנטיים והפחות מחמיאים שלנו. אנו כמהים לתחושת שייכות המקבלת את מי שאנו באמת, ולא רק את המסכה היפה שעטינו על פנינו. לשם כך נדרשת מאיתנו יכולת חמלה וקבלה עצמית. היפנים פיתחו אמנות מיוחדת המכונה- קינטסוגי, שפירושה-היופי בסדקים. כאשר יפנים מפילים בטעות כלי על הרצפה, הם לא ממהרים להשליכו לפח, אלא מדביקים אותו בטכניקה מסורתית עתיקה בעזרת נוזל זהב. הם מאמינים ששבר הוא חלק טבעי מהחיים ואין דבר מושלם ללא פגם. הם מצליחים להפוך את השבר ליופי. ד"ר ברנה בראון (ממליצה בחום לצפות בהרצאות טד שלה) עוסקת בעוצמה שבפגיעות, באומץ להיות לא מושלמים. לדעת שאנו ראויים לאהבה ולהצליח לחלוק במערכות היחסים שלנו גם תחושות של בושה, פחד ופגיעות. כפי שבראון מתארת בספרה- "מושלמים כפי שאנחנו" – עלינו ללמוד לקחת בעלות על הסיפור שלנו, כולל הפגמים ולאהוב את עצמנו- וזהו המעשה האמיץ ביותר.

מחלת הספק OCD

בתי הבכורה בת ה-15 מקפידה מאד על ניקיון. היא מתקלחת לפחות פעמיים ביום, חשוב לה שננקה את השירותים בכל יום, שכולנו נשטוף ידיים לפני הארוחה, שלא ננעץ מזלג אישי בכלי הגשה מרכזי ועוד. זה משפיע עליה גם במישור החברתי (לא מוכנה לאכול בחוץ עם חברות או לצאת למחנה). וכעת בעקבות הקורונה יש לה כביכול לגיטימיזציה לחשיבות בשמירה על היגיינה וקשה לשכנע אותה שזה מוגזם. מבחינתה זה ממש הכרחי. אני מרגיש שזה חרג ממצב סביר ומשפיע עליה (ועל כולנו) לרעה. מה לעשות?
לעיתים קשה לשרטט את הגבול הברור בין "הרגל" ל"בעיה". במיוחד כעת בתקופת הקורונה כשכולנו נדרשים להקפיד יותר בתחום הניקיון. אולם, מה שתיארת בהחלט מדליק "נורה אדומה", ומצביע על קושי משמעותי בהתנהלות בתכם בתחומים שונים. ממה שהצגת בקצרה עולה ההשערה לקיומה של הפרעה טורדנית-כפייתית הידועה בראשי התיבות OCD ( הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית). זהו מצב המאופיין במחשבות פולשניות וטורדניות ובביצוע פעולות טקסיות חוזרות במטרה לגרש את המחשבות הלא-רציונליות. המרכיב האובססיבי הוא המחשבות המציקות, והמרכיב הקומפולסיבי הוא המעשים שבאים בעקבותיהן. לדו', אדם המוטרד ממחשבות סביב ניקיון או פחד מחיידקים יבצע שטיפות ידיים רבות וממושכות או ימנע ממגע עם חפצים במטרה שהפעולה תפחית את החרדה. פעמים רבות האדם מודע לכך ש"זה לא הגיוני", אך עדיין מתקשה להפטר מהמחשבות ומהדחף לביצוע הפעולה.
חשוב לזכור- שלכולנו יש לעיתים מחשבות טורדניות- "האם סגרנו את הגז? נעלנו את הדלת? האם נדבקנו מקורונה?". ההבדל בין מחשבות טיפוסיות למחשבות טורדניות טמון בשכיחות, בעוצמה ובמצוקה שהמחשבות מעוררות ולאו דווקא בתוכנן. השאלה החשובה היא בידי מי השליטה- האם המחשבות מנהלות אותנו ומביאות לכך שאם לא נבצע טקס מסוים נחוש מתח רב וחרדה? או שבאפשרותנו להמשיך הלאה. הסובלים מהפרעה זו מדווחים, שהמחשבות הטורדניות גורמות לחרדה רבה ובעזרת ביצוע פעולות טקסיות הם מצליחים להפחיתה. אולם ההקלה היא זמנית ומסייעת לטווח קצר בלבד עד למחשבה המטרידה הבאה. הבעיה הינה שלטווח הארוך הפעולות הטקסיות מנציחות ומשמרות את המצב הקיים וגורמות לטרחה ולסבל רב בתפקוד היומיומי התקין. אני מניחה, שהמצב הנוכחי אינו פשוט עבור בתך ועבור בני המשפחה הנדרשים לשתף פעולה ולהיענות לבקשה בביצוע פעולות מסוימות או בהימנעות ממטלות שונות. הניסיון להרגיע "ולהקל" על האדם הסובל, בכך שממלאים את מבוקשו- גורם לכך שבסופו של דבר לא מאפשרים לו ללמוד למידה חדשה המנתקת את הקשר הלא הגיוני בין המחשבה לביצוע המעשה וכך הטקס מתקבע והמצב נשמר ואף עלול להחמיר.
לפעמים עולה תחושת כעס והאשמה כלפי האדם שנתפס כמי ש"עושה מניפולציות ורק מחפש תשומת לב". חשוב להבין שמדובר בדחף חזק שקשה לשלוט בו. מומלץ לסייע לאדם הסובל- "להכיר את האויב"- להיות מודע למחירים שהוא משלם. לא להתייחס ל OCD כאל חבר אלא כאל "בריון" שמבקש לשלוט בו, ויחד נסייע להילחם בו. בעזרת החצנה- ניתן לכנות את המחשבות הטורדניות בכינוי ( כמו "אוסי המעצבנת באה לביקור") או ליצור דימוי (מסטיק שנדבק) וכך להפריד בין הקול הפנימי לקול הטורדני שרוצה לנהל אותי.
מרבית האנשים הסובלים מ OCD מפרשים מחשבות פולשניות רגילות כמעידות על אסון שעליהם למנוע, ולכן הם מנסים לפתח אסטרטגיות של שליטה. אולם לרוב- מתרחש ההיפך- הפעולות הללו רק מקבעות את המשך ביצוען ואת הפרשנות המוטעית. בעזרת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ניתן לייצר באופן מובנה מדרג חשיפות, וכך לנתק את הקשר שנוצר בין המחשבה הטורדנית לתגובה הכפייתית, לדוג' לגעת בפח זבל ולא לשטוף לאחר מכן את הידיים וכך ניתן לערער את האמונות המוטעות. המטרה היא לא לשתף פעולה עם המחשבות והטקסים אלא ללמוד לנהל אותם- בבחירה האם לבצע אותן או לא, בתיחום הפעולה לזמן ספציפי מוגדר או בדחיית ביצוע הטקס או בשינוי מרכיביו.
יש המכנים את ה OCD- "מחלת הספק". המחשבות הטורדניות מחפשות אישור מתמיד ולוקח זמן להפטר מהן לחלוטין. זו באמת הפרעה מתישה עבור האדם הסובל ועבור סביבתו. ולכן חשוב לקבל הדרכה כיצד לפעול באופן מיטבי. הבשורה הטובה היא שקיימות דרכי התמודדות יעילות. ולכן מומלץ לפנות לעזרה מקצועית ולקבל הכוונה והדרכה כיצד להבין את התופעה, להכיל, להגיב לתסמינים השונים, לתמוך ולסייע לאדם הסובל מההפרעה באופן שיחזיר לידיו את מושכות ההנהגה של חייו.

האדם מחפש משמעו"ת

זהו. מיציתי. אין לי סבלנות לשמוע על ה"מתנות" שהקורונה מביאה. יש רגעים שקשה לי להתמודד ואני נופל לייאוש, במיוחד שנראה שהמשבר עוד רחוק מסיום. מה לעשות?
אני בטוחה שרבים מזדהים עם תחושותיך. אכן תקופה זו טומנת בתוכה אתגרים לא פשוטים הבאים לידי ביטוי בתחומים רבים. כדי לסייע לכולנו להתמודד בתקופה זו של אי-ודאות ולגלות בתוכנו כוחות (ולא רק לשרוד אותה..) מומלץ להיזכר בתורת הלוגותרפיה (לוגו= משמעות) של הפסיכיאטר ויקטור פרנקל עליה כתב בספרו "האדם מחפש משמעות". פרנקל, ששרד את מחנות טרזיינשטט, דכאו ואושוויץ, האמין כי הנפש היא המקום שבו יש לנו חופש מוחלט ולא ניתן לכבול אותה.
אז.. בואו נחפש עקרונות של משמעו"ת גם לימים אלו-
מ- מחויבות למשמעות – כשויקטור פרנקל הגיע לאושוויץ הוא חישב שהסיכוי שלו לשרוד עומד על 5% בלבד (!!!) ולמרות שלא היה לו מושג מתי וכיצד תסתיים המלחמה הארורה הוא לא התייאש. פרנקל טען שהחיים מציבים לאדם את השאלה מהי המשמעות שהוא מקנה להם, והמשמעות היא זו המסייעת להתמודד עם כל קושי. וכדברי ניטשה, "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". על כל אחד מאיתנו המחויבות לברר (ולפעול באופן מעשי) מהו התפקיד שעלי למלא כאן ועכשיו. היום. לא מחר. לא בעוד שנה כשהקורונה תעלם. להתבונן באופן בו אני מתייחס להוריי, לחבריי, לילדיי. כיצד אני מביא לידי ביטוי את כישוריי- במוזיקה, בכתיבה, בהקשבה. לפעמים מדובר בפעולה פשוטה ויומיומית אך בעלת חשיבות רבה כמו הקפדה על ההנחיות של חבישת מסכה. ולעיתים המשמעות תתפרץ בפעולה יוצאת דופן וחד-פעמית. חשוב לציין, שההצלחה במשימה אינה המדד החשוב אלא עצם ההתחייבות אליה. ולכן גם אם בחרנו לבצע פעולה מסוימת ולא עמדנו ביעד שהצבנו לעצמנו, זה לא העיקר אלא עצם העובדה שניסינו ופעלנו. המשמעות שאנו מוצאים יכולה להשתנות לאורך החיים, אך אינה מפסיקה לעולם. משמעות היא המגדלור המכוון ומאיר לנו את הדרך. על מה אתה לא מוכן לוותר בתקופה זו? מה חשוב לך היום?
מובן שישנם רגעי "נפילה" וייאוש. עלינו ללמוד להתבונן בהם ממקום לא שיפוטי ולקבל את העובדה שכולנו בני אנוש החווים מנעד של רגשות. ויש עליות וירידות. התמודדות עם מצבי משבר מובילה פעמים רבות לייאוש ולהחלשת המערכת הפיזית והנפשית. אך איננו חייבים לשתף פעולה עם חוסר התקווה. עלינו למצוא משמעות שתסייע להתמודד עם המשבר. וכך כותב פרנקל- "ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. אנחנו שהיינו במחנות הריכוז, זוכרים את האנשים שהיו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש- לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו..".
ש- שמחה –לאחרונה צפיתי בהרצאת זום. במהלכה שמתי לב שהמרצה חייכה לאורך ההרצאה. האנרגיה החיובית שלה הצליחה לעבור למשתתפים דרך המסך, ועודדה אף מעבר לתוכן המילולי. מתברר שאפילו העלאת חיוך מלאכותי על פנינו משחררת אנדורפינים במוח ומסייעת להורדת הלחץ.
פרופ' פרדריקסון ערכה מחקר העוסק באיזון בין רגשות שליליים לחיוביים. לטענתה, מומלץ לקיים ביניהם יחס של 1:3, כלומר כדי להרגיש מאושרים עלינו לחוש שלושה רגשות חיוביים על כל תחושה שלילית. אנו יכולים להזמין תחושות חיוביות כמו הכרת תודה, סיפוק, התפעלות וסקרנות בכך שנכוון זרקור על הדברים הטובים בחיינו. בתקופה האחרונה אני נעזרת באפליקציה של "יומן האושר" המזכירה לי לתעד רגעי אושר בחיי, ובכך מעודדת אותי להבחין בהם ולהגדילם. אם שיר מסוים גורם לי להרגיש טוב- אפתח איתו את היום, אתקשר לחברה שמפזרת אופטימיות, אפרגן לאנשים שאני מעריכה. בקיצור, אגביר את ווליום הרגשות החיוביים בחיי.
מ- מערכות יחסים - המרכיב בעל ההשפעה הרבה ביותר על האושר הוא מערכות יחסים חיוביות ומשמעותיות. אין הכוונה למספר עוקבים ברשת החברתית או למספר הקבוצות בוואטצאפ אלא למערכות יחסים בהן אנו חשים שייכים, נאהבים, המקנות לנו מרחב ובטחון להיות מי שאנו באמת. עם אלו אנשים אתם נהנים להיות? מי גורם לכם להרגיש ראויים ומוערכים? מי מקשיב ומתעניין בכם? האם אתם דואגים להקיף עצמכם באנשים אלו? האם אתם יודעים להביע כלפיהם הערכה וחיבה?
ע- עידוד- עודדו את עצמכם ואת סביבתכם במשפטים מחזקים כמו- "אנחנו נתמודד", "אני עושה את הטוב ביותר שלי". זכרו- למילים שלנו יש כוח.
ו- אחרון חביב...
ת- תפילה. כוחה של תפילה לפתוח שערים נעולים, בקשו תקווה וכוח ומצאו משמעו"ת בימים מאתגרים אלו. בשורות טובות במהרה!

...
...

שח"ל 6 כפר סבא​

054-4798064​

שלח

שם מלא

שדה חובה

תודה שפנית אלינו,

ניצור אתך קשר בהקדם האפשרי​

מייל 

שדה חובה

טלפון

שדה חובה

הודעה

שדה חובה

צרו איתי קשר

בכל שאלה ובקשה אל תהססו לשלוח לי הודעה..