בלוג

יום אחד זה יקרה


יש לי הרבה דברים שאני חולם לעשות כמו להתחיל לרוץ, לכתוב ספר, לנגן ..אני בעיקר טוב בלזרוק רעיונות אבל לא מצליח ליישם אותם בשטח, כשאני מתחיל ומבין שזה ידרוש ממני מאמץ והתמדה, אני עוזב את זה די מהר. מה אפשר לעשות?
כידוע "גם מסע בן אלף מייל מתחיל בצעד קטן אחד"(לאו דזה) מתברר שסוף הציטוט (הפחות מוכר) ממשיך וטוען - "וגם מסתיים בצעד קטן אחד". זו כנראה המהות של כל תהליך- אין קיצורי דרך. הכל מתחיל ונגמר בצעדים קטנים יומיומיים. תוצאה חיובית ויציבה מושגת בתהליך איטי ובטוח. אולי רק בתכניות טלוויזיה כוכבים נולדים ברגע.
אז... מה לעשות?
• מדוע? רגע לפני שאתה מגשים חלומות. נסה לעצור ולברר לעצמך- מה הסיבה שחשוב לך להתחיל לרוץ, לנגן, לכתוב ועוד. מה מניע אותך? האם מדובר בסיבה פנימית או חיצונית? האם להתחיל לרוץ כי "כולם רצים" ?או שמצפים ממני? יש החוששים מכישלון (או מהצלחה) ויעדיפו לדחות את המטלה. משימה הנובעת ממוטיבציה פנימית מעלה את הסיכוי להתמיד ולהצליח בה.
• אל תחכה לרגע הנכון- בפועל הוא לא באמת מגיע. יש לקבוע זמנים או טקסים קבועים ופשוט מתחילים. עצם העשייה תביא לעוד עשייה. כאשר מגיע זמן כניסת השבת, גם אם לא נתאים לנו- נעצור הכל ונדליק נרות. כך נקבע מסגרת למה שחשוב לנו ונפנה לכך זמן. בעזרת משמעת עצמית או במסגרות קבוצתית של קבוצת ריצה, סדנת כתיבה או חוג נגינה.
• ערך ולא מטרה – חשוב להציב מטרות, אך לא פחות משמעותי הוא לבחון אלו ערכים מנחים אותנו ומכוונים אותנו למימושן. אתה רוצה לנגן? שאל את עצמך- אלו ערכים מצויים בפעולת הנגינה? ערך היצירתיות, השמחה, ערך השלווה והרוגע, אולי ערך החברות בשיתוף בפני החברים? וגם אם לא תהפוך לנגן דגול ( בדומה לרובנו) אין זה אומר שוויתרת לחלוטין על המטרה. שכן גם בביצוע צעד אחד קטן מימשת ערך– כאשר פרטת תווי נגינה של שיר אחד בלבד יצרת רגע של רוגע ושמחה, שיתפת חבר ואולי אפילו גילית בך יצירתיות שלא שיערת שקיימת בך. מימשת משהו מהערכים המונחים בבסיס המטרה. אמנם המטרה לא הושגה בשלמותה אך כבר בצעד הראשון יישמת את הערך שפועם בך. אל תזלזל בכך.
• לכוון את הפוקוס לתהליך- התמקדות בתוצאות בלבד (כמו כמה ק"מ רצתי?) עלולה לפגוע במוטיבציה שלך. התוצאה אינה בהכרח מגיעה מיד. לעיתים היא מתעכבת. עצם התהליך הוא המשמעותי והחשוב.
• לתחקר את רגע ההצלחה- השתדל אחת לשבוע לערוך "ניתוח מקרה של הצלחה"- הצלחה במשימות מעלה את תחושת המסוגלות העצמית , ולכן מומלץ להתבונן אפילו בהישג קטן ולברר- מה היה החלק שלך בהצלחה? מה סייע לך להתמיד באותה משימה?
• הנאה גורמת להנעה-הצלחה אינה חייבת להיות קשורה בעבודה קשה. מותר גם ליהנות! בדוק- מה גורם לך הנאה? אולי כדאי לרוץ עם מוזיקה טובה? אל תשכח לתת לעצמך חיזוקים על הביצוע והעמידה ביעדים.
• לבחור משהו אחד-דמיין להטוטן המפריח כדורים באוויר. לעיתים הכנסת כדור אחד נוסף תביא להפלת כל הכדורים. ולכן התמקד במשימה שאתה רוצה ומעריך שבאפשרותך להתחייב אליה בחודש הקרוב.

• פשוט לעשות! בצע פעולה מידית וקצרת טווח. לעיתים רק לאחר שמתחילים לבצע את המשימה החשש מתפוגג, העניין בה גובר ואפילו נהנים. כשאני מהרהרת האם ללכת לחדר כושר.. במקום להתלבט ולתת לתירוצים לנהל אותי, אני פשוט נועלת את נעלי הספורט ומכאן הדרך לחדר כושר קצרה יותר. לפעמים עצם הידיעה שעומדת בפניי משימה עצומה עלולה לייאש ולגרום לנו מראש לוותר. ולכן הפתרון אינו "הכל או לא כלום" אלא לפרוט את המשימה הגדולה לסדרת פעולות קטנות ברות-ביצוע. פתח יומן והקדש רבע שעה לקביעת יעדים ולו"ז מסודר לשבוע ולחודש הקרוב. פרופ' דן אריאלי מצא שהפתרון הטוב ביותר לדחיינות הוא גם הפשוט ביותר -לקבוע מועדים קצרים, וסנקציות על אי־עמידה בהם. קשה לך לגייס את עצמך? בקש עזרה! פנה להורה/חבר(רצוי דמות קרובה אך מספיק קשוחה) שיוודא שאכן ביצעת את המטלות שתכננת. פנה ביומן זמנים ספציפיים לביצועה, ולא רק "כשיהיה לי זמן", הגדר יעדים ספציפיים שברצונך להגיע אליהם ושתף אנשים בכך – זה יסייע לך להתחייב ולבצע מעקב.
• צא לדרך! כדי שלא תגלה, כדברי מרטין לותר- כמה מהר 'לא עכשיו' הופך ל'לעולם לא'.. בהצלחה!!!

ילד הורי

חבר קרוב של אבא שלי נפטר לפני כחודש בפתאומיות. מאז אבא שלי לא ממש מתפקד. הוא מסתגר, ישן הרבה, לא רוצה שנצא לטייל כמו פעם, בקושי מדבר (גם לפני כן הוא לא היה דברן גדול). אני מנסה לעודד אותו, לשתף בדברים שמחים, להציע לו לצאת איתי להליכה ועוד. אמא שלי אומרת שצריך לתת לזה זמן אבל מרגיש לי שהיא לא מבינה את חומרת המצב ולא מספיק לוחצת עליו שיפנה לעזרה מקצועית. אני חוששת שהמצב יחמיר וחשה תסכול שהוא מנסה להתמודד עם המצב לבדו. מה לעשות?
יקרה, בדומה לאדוות הנוצרות במים- למה שקורה לנו יש השפעה על המעגלים שסביבנו. אביך מתמודד כיום עם משבר של אובדן משמעותי, ואין ספק שכולכם חווים תקופה מורכבת המאתגרת את כל בני המשפחה בשריר החוסן הנפשי והתמיכה ההדדית. קושי זה מועצם במיוחד כאשר ההורה האמון על החוסן המשפחתי מסרב לקבל סיוע.
במצבי משבר משפחתיים (כמו גירושין, פיטורים מעבודה) ואובדן עלול להתרחש מצב בו אחד הילדים נכנס למשבצת ההורית. לפי תיאוריות מערכתיות זו הדרך של המשפחה לייצר איזון (הומאוסטזיס). לעיתים, כאשר נוצר העדר בתפקוד של אחד ההורים, באופן אוטומטי ולא מודע, אחד הילדים מזדרז למלא את החלל ולקחת על עצמו את התפקיד. לרוב זהו הילד הבכור או החזק מבין האחים. אולם תפקיד המבוגר האחראי בטרם זמן עלול להיות מעמסה כבדה שאינה מותאמת לבשלות הרגשית.
מה לעשות?
להיות מציל- ובכן, נכנסתי לגוגל לבדוק מהן הדרישות כדי להתקבל לעבודה "להיות מציל". מתברר שכדי להתקבל לקורס הכשרה למצילים עליך להיות לפחות בגיל 17 ותשעה חודשים, בנוסף לאישור רפואי ועמידה במבחני כניסה הכוללים שחיה וצלילה... גם היכולת שלנו להציל אחרים ולסייע דורשת כוחות נפש ומיומנויות. לעיתים ילדים השותפים לקשיים של הוריהם עלולים להיכנס למערבולת של חוסר אונים, אשמה ותסכול בשל העדר כישורי התמודדות וניסיון חיים. ילד אמור להתפתח בהתאם לשלבי גילו. כאשר הילד נשאב להתמודדות שאינו מותאמת ליכולותיו עלולה להתפתח תחושה שמצפים ממנו למענים של מבוגרים, אך לא תמיד יש לו את היכולת הרגשית והפיזית להיענות לצרכים אלו, מה שמביא לתחושת תסכול ופגיעה בביטחון העצמי. לעיתים היפוך תפקידים הוא זמני, אך לא פעם הוא עלול להפוך למציאות קבועה.
חשוב לדעת שמערכות היחסים בבגרות עשויות להיות מושפעות מהתפקיד של "ילד הורי". התלות שמתפתחת בין הורה לילד עלולה לגרום לכך ש"ילדים הוריים" יהיו עסוקים בעיקר בזיהוי וחיזוי צרכים של אחרים, יתקשו לנהל מערכות יחסים שוויוניות משום שגם בזוגיות הם ימשיכו למלא את התפקיד שיועד להם בילדות – להיענות לצרכיו של האחר.
להיות ראוי- ילד הורי עשוי לחוות "בגרות מדומה" שכן הוא לא באמת בוגר אלא סיגל לעצמו התנהגויות של אדם מבוגר הכוללות דאגה לצרכיו הנפשיים והפיזיים של ההורה. הטיפול בהורה מזכה אותו במשוב חיובי, הוא חש רצוי וראוי אך למעשה זה מותנה ביכולתו לספק את צרכי ההורה. וכאשר הוא לא מצליח לעמוד במשימה הקשה הוא חש כשלון ואכזבה מעצמו. על כל אחד מאיתנו לחוש ראוי ללא תנאי. זכרי- את אהובה וראויה בדיוק כפי שאת.
זה יבוא עם הזמן- לפעמים גם זמן צריך זמן ואין קיצורי דרך. אל תשכחי שחלף רק חודש מאז האובדן הטרגי. לפני שמערבבים את מרכיב התקווה בתהליך הריפוי יש להסתכל לכאב בעיניים, לחוות את העצב, לתת מקום לעבד את הרגשות הקשים, לזכור שלכל אחד דרך התמודדות שונה וקצב שונה ועלינו ללמוד לכבד זאת תוך מתן תשומת לב ודאגה.
מי יציל את המציל- קשה מאד לראות את ההורה מתמודד עם כאב וקושי. איני מצפה חלילה שתתעלמי ממצוקתו של אביך. חשוב לבטא אמפתיה, אכפתיות ולסייע במשימות שונות אך עליך לדאוג גם למקור תמיכה עבורך שיידע לאזן, לעודד, להכיל את הקושי שלך ולשקף מתי עליך להתמלא בכוחות ולשמור על עצמך.

מגיע לי

הכרתי בחורה מהממת. אנו יוצאים חודש ומעולם לא הרגשתי רגשות כה חזקים כלפי מישהי. אני כל היום חושב עליה ולא מצליח להתרכז במשהו אחר. היא באמת מיוחדת. הבעיה שכל הזמן יש לי הרגשה שאוטוטו היא "תעלה עליי" ותבין שאני לא באמת ראוי לה ותיפרד ממני ומשתדל להדגיש בעיקר את החלקים הטובים שבי. מה לעשות?
איזה כיף. אתה מאוהב. וזו באמת תחושה נהדרת. יחד עם זאת, חשוב לזכור שהתאהבות היא תופעה שונה לגמרי מאהבה רומנטית בוגרת. מחקרים עדכניים בחקר המוח מלמדים על המתרחש במוח בתקופת ההתאהבות. ד"ר בראון ושותפתה למחקר, הלן פישר, סרקו מוחות של מאות אנשים מאוהבים במהלך שלושת החודשים הראשונים מאז ההתאהבות ומצאו שיתוק כמעט מוחלט של מערכת קבלת ההחלטות. כפי שכתב קולינס- "מחצית מהטעויות שלנו נובעות מפני שהרגש שלנו פועל כאשר עלינו לחשוב, והשכל שלנו פועל כאשר עלינו להרגיש".
לתהליך ההתאהבות יש מערכת של דחפים פנימיים שמכוונים את האדם למטרה אחת והיא השגת בן/ת זוג. ולכן יש להעניק לתהליך את הזמן הראוי כדי להכיר לעומק את בן/ת הזוג, לראות אותו בסיטואציות שונות ולבחון את ההתנהלות שלו במערכות יחסים נוספות בחייו- מול הוריו, חבריו, הקופאית בסופר ועוד.
ב"משולש האהבה" של סטרנברג מצויות שלוש צלעות חיוניות בבניית קשר זוגי ארוך טווח- מחויבות, אינטימיות ותשוקה. כדי לייצר אינטימיות רגשית יש לבסס מרחב זוגי בטוח בו תוכל לשתף את בת הזוג בקשיים, בחולשות ולא רק בהישגים.
נראה לי שאתה מבין בעצמך שהנתיב שאתה מפלס במסע הזוגי שלכם מוביל ישירות ל"דרך ללא מוצא" ומחבל בהתפתחות הקשר. בקשר זוגי בריא חשוב שכל אחד יחוש כבעל ערך וראוי בפני עצמו. החשש שלך "להתגלות" כלא ראוי גורם לכך שאתה עסוק כל העת להסתיר את פגמיך, לא פועל בספונטניות ובאותנטיות ולמעשה לא מביא את מי שאתה.
"תסמונת המתחזה" אינה אבחנה פסיכולוגית רשמית אך מתארת אנשים הנוטים לחשוב שהם אינם ראויים להישגים וחוששים שבשלב זה או אחר התרמית שלהם תיחשף. ההשפעה השלילית של התסמונת מתגברת כאשר האמונה שיש לאדם על עצמו הופכת לאמת סובייקטיבית שמשפיעה עליו ועל יחסיו עם סביבתו (נבואה המגשימה את עצמה). חוקרים טוענים שמרבית האנשים יחוו לפחות אפיזודה אחת של תסמונת מתחזה במהלך חייהם. אמנם רבים מייחסים תסמונת זו לתחום העבודה אך ניתן להבחין כיצד היא עשויה לבוא לידי ביטוי גם בתחום האישי והזוגי.
ההתלבטות שלך- האם הבחורה ראויה לי? האם אני בעל ערך? נוגעת בתחושה פנימית עמוקה ובסיסית המכונה תחושת זכאות (Entitlement). כמרבית התכונות- חשוב שנמצא עצמנו בצורה מאוזנת. נלמד להלך בשביל האמצע- שכן שני הקצוות של התחושה הזו אינם יעילים.
תחושת זכאות מתפתחת בילדות מתוך מערכות יחסים עם הדמויות משמעותיות, בעיקר ההורים. כאשר הילד הורגל לפינוק יתר ולתובענות מהוריו ללא התחשבות ונתינה הדדית, הוא עלול להתפתח לאדם בעל תחושת זכאות מוגזמת המאמין שאחרים חייבים להתאים את הצרכים שלהם אליו. הוא יהיה לרוב חסר סבלנות, בעל התקפי זעם, יתקשה להתפשר ויראה את הזולת כאובייקט שבא לשרת את צרכיו. (תוצאה גבוהה בשאלון PES הבודק תחושת זכאות מצויה בקורלציה עם מאפייני אישיות נרקיסיסטיים). לעומתו, אדם בעל תחושת זכאות נמוכה- יבטל את עצמו, ימצא עצמו בעמדה מְרַצָה ויחשוש כל העת מנטישה ודחייה.
מה ניתן לעשות?
לשמור על קדירת הערך העצמי- האחריות שלך בראש ובראשונה לדאוג לתחושת ערך חיובית. פתח קבוצת וואטצאפ עם עצמך ("אני ראוי") ורשום בה מדי יום לפחות חמישה דברים שאתה גאה בעצמך. תגלה עם הזמן כיצד הזרקור בחייך מופנה יותר ויותר לחצי הכוס המלאה שלך.
האומץ להיות פגיע- עלינו ללמוד להציג גם את החלקים האנושיים, האותנטיים והפחות מחמיאים שלנו. אנו כמהים לתחושת שייכות המקבלת את מי שאנו באמת, ולא רק את המסכה שעטינו על פנינו. לשם כך נדרש מאיתנו לפתח יכולת חמלה וקבלה עצמית. ד"ר ברנה בראון עוסקת רבות בעוצמה שבפגיעות, באומץ להיות לא מושלמים. לדבריה אנו ראויים לאהבה, ועלינו ללמוד לחלוק במערכות היחסים שלנו גם תחושות של בושה, פחד ופגיעות. החשש ממתיחת ביקורת ישירה או סמויה, הפחד להיכשל, להיות מובכים- כל אלו קשורים בפחד הגדול שלנו להיות פגיעים. אולם באופן פרדוקסלי, דווקא הניסיון להיראות חזקים, ששום דבר כביכול לא נוגע בנו הופך אותנו לחלשים.
לפי בראון, אומץ הוא היכולת לספר את הסיפור האישי שלנו באופן מלא מכל הלב, ללא טשטוש ועיגול פינות. ההגדרה למילה אומץ באנגלית (courage) מקורה במילה הלטינית cor שפירושה "לב". לאנשי ה"לב שלם" יש האומץ להיות לא מושלמים, לגלות חמלה ביחס לעצמם, לאתגרים שהם עוברים, להניח בצד את מה שהם "אמורים" להיות לטובת מי שהם באמת.
ההתאהבות מציירת בפנינו בן/ת זוג מושלם. אולם ברור לנו, שאף אחד מאיתנו אינו כזה. ככל שתצליח לבסס עם בת הזוג שלך מרחב בטוח להביא לתוכו גם את האכזבות והתסכולים – הרי שהקשר בינכם יתבסס ויתחזק.
זוגיות טובה לא נובעת מבחירה בבן/ת זוג מושלם. זו יצירה מתמדת, הכוללת בתוכה רגעים טובים יותר ופחות, בדומה לקו החיים המכיל תנודות של עליות וירידות. ואולי, כפי שכתב מילר, כשאתה מפסיק לצפות מאנשים להיות מושלמים, אתה יכול לאהוב אותם בגלל מי שהם.

להסכים לא להסכים

אני מתקשה להיות בקונפליקט מול חברות שלי. כשנראה לי שכועסים עליי- אני חייבת להתנצל ומבקשת לתקן את המצב. חשוב לי לשמור על יחסים טובים עם הוריי ואחיי וגם כאשר מבקשים ממני משהו שעומד בניגוד לרצונותיי- אני לרוב זו שאוותר. מה אפשר לעשות?
לפני מספר שנים חוקרים הציגו לאנשים רשימה של אירועים מפחידים וביקשו מהם לדרג אותם. להפתעת החוקרים, הפחד שזכה למקום הראשון לא היה פחד ממוות אלא דווקא פחד קהל. הצורך בשייכות ואהבה הוא צורך הישרדותי בסיסי הטמון בנו. גם היום הנטייה של רובנו היא להשוות עצמנו ביחס לאחרים, לקבל אישור חברתי ולהימנע ממצבים של חרם ובושה. החשש מדחייה חברתית עלול לשתק אותנו.
כדי למנוע מצבים של דחיה יש המוכנים לרַצות את האחר עד כדי התעלמות מהצרכים והרגשות האישיים. לעומתם, יש שיעדיפו להתנתק ולהביע אדישות.
מאחורי שני המצבים הללו מסתתר הפחד להיפגע.
הקושי להיות בקונפליקט קשור לנטייה לרַצות (to please). נטייה זו עשויה להתפתח בילדות המוקדמת, בסביבה שהעניקה חיזוקים עבור התנהגות ותרנית המכוונת בעיקר לצרכי האחר, ילדים שגדלו ללא מתן תוקף לכעס שלהם ולאפשרות לאכזב.
החשש מדחייה גורם להתנהגות מרַצה המשרתת את הסביבה, אך עלולה להיות הרסנית עבור האדם עצמו, שמתקשה להיות נאמן לרצונותיו. כל מיכל זקוק לגבולות, אחרת לא יחזיק דבר בתוכו. החיים דורשים מאיתנו לא רק לגלות אכפתיות לסביבה ולוותר אלא גם לדרוש את המגיע לנו. היכולת "להגיד לא" חיונית להתפתחות, לבניית ערך עצמי ומערכת יחסים בריאה.

מה ניתן לעשות?

להגביר את הקול הפנימי – מה את רוצה? מה חשוב לך? נסי להקשיב לקול הפנימי שלך. יתכן שהוא כל כך חלש, עד ששכחת כיצד הוא נשמע. כעת עליך ללמוד להגביר אותו, לברר מה את רוצה (ולא רק מה אחרים רוצים ממך), כיצד חשוב לך לפעול ולבטא את צרכיך.

לשרוף את החמ"ץ – שימי לב למילים בהן את משתמשת. במקום מילים של חמ"ץ (חייב / מוכרח /צריך) המייצרות תובענות נסי להשתמש במילים של ער"ך (עדיף /רוצה /כדאי). מדהים כיצד שינוי של מילה אחת מאפשר לנו לשהות בקונפליקט ולקחת אותו בפרופורציות נכונות.

בין אפס למאה- בחיים אנו נדרשים לקיים איזון בין ההקשבה לצרכים שלנו לבין היענות לצרכי האחר. חשוב לזכור שמדובר בטווח של אפשרויות ולא רק במצב דיכוטומי של כן או לא.

ומה יקרה אם?- הפחד נמצא בעיקר במחשבה-"מה יקרה אם לא יאהבו אותי? אם יכעסו עליי?" מוכנה לעשות ניסוי? בחרי בהתנהגות ספציפית העומדת בניגוד לבקשת הזולת והיצמדי לרצונותיך. יש סיכוי גדול, שתגלי שהעולם לא קרס. ועל אף שהאדם שמולך פחות מרוצה, הוא עדיין מעריך אותך (אולי אפילו יותר) ונשאר בקשר. החשיפות החוזרות יסייעו לך לפתח את שריר האסרטיביות והנאמנות לעצמך.

האומץ להיות לא מושלם- עלינו ללמוד להציג גם את החלקים האנושיים, האותנטיים והפחות מחמיאים שלנו. אנו כמהים לתחושת שייכות המקבלת את מי שאנו באמת, ולא רק את המסכה הנחמדה שעטינו על פנינו. לשם כך נדרשת מאיתנו יכולת חמלה וקבלה עצמית.

להסכים להיות בקונפליקט- אנו רגילים לתפוס מצבי קונפליקט כמשחק סכום אפס- מישהו הולך להפסיד ומישהו מנצח. תפיסה כזו מייצרת דחף להימנע מקונפליקט פנימי או חיצוני.
במקום קונפליקט – נסי לחשוב על שולחן דיונים רחב בו אנשים מנסים להגיע למשא ומתן מסוג Win-Win, בו הצדדים משתפים פעולה ויוצאים מרוצים. לשם כך עליך להקשיב לחלקים השונים הקיימים בך ולתת מקום לכל אחד מהם על שולחן הדיונים הפנימי. להבין לעומק מה הם מבקשים לומר לך ולנסות למצוא פתרון אינטגרטיבי מספק. ראי בזה חדר כושר הכרחי ביכולת שלך להביע את רצונותייך, להצליח לשאת קונפליקט בעתיד מול בן זוגך, ילדייך, חברים. ולמעשה ללמוד כיצד להיות חלק משמעותי בקשר ולא להיבלע בתוכו.
לעיתים חשוב גם להסכים לא להסכים. ופשוט להיות את.

סוד כמוס

גיליתי שבן הזוג שלי הסתיר ממני מידע. נודע לי עליו במקרה מחברה משותפת. אומנם המידע לא קשור ישירות אלינו אבל עדיין זה ערער את תחושת האמון שלי בקשר הזוגי. כשדיברתי איתו על זה- הוא טען שלא חייבים לספר הכל ולא הבין מדוע אני עושה מזה עניין. מה לעשות?
אנו חיים בעידן בו ניתן "לעשות גוגל" כמעט על כל דבר, ולקבל מידית מידע רב במהירות ובקלות. אולם התהליך של שיתוף במרחב הזוגי אינו כה מהיר ופשוט ומכיל התנגשות של רצונות ורגשות. לרובנו יש פנטזיה שבין בני זוג לא יהיו סודות כלל, שהכול יהיה גלוי וידוע ללא מחסומים.
האם אכן בני זוג צריכים לספר הכול זה לזה? מתי מידע מסוים נחשב לפרטי ומתי הוא הופך לסוד?
ובכן, לכולנו יש סודות. לכל אחד ישנה כספת פנימית המכילה מידע שאנו מסתירים ושומרים עליו, ולעיתים אף לא מודעים לקיומו. משמעות הסוד אינו בהכרח גילויו או הסתרתו, אלא עצם קיומו. קיומם של סודות הינה חוויה המלווה אותנו מילדות. חשיבות הסוד והשמירה עליו מקבלת פרשנויות שונות אצל אנשים שונים. כל משפחה מגבשת לעצמה "מערכת חוקים" לא-כתובה, הקובעת האם ולמי מותר לספר? מהו משמעות הסוד? מה הוא מחזיק? על מי הוא שומר? ומה קורה כשמעזים לגעת בו? בתהליך ההתקרבות של בני הזוג עוד בטרם הנישואין, מתפתח הרצון לשתף בחוויות אישיות השמורות לאנשים להם חשים קרבה מיוחדת. כדי "להוריד מסכות" ולהודות בקשיים ובחולשות נדרשת מידה רבה של אמון והכלה. עצם השיתוף מייצר בטחון, מגביר את תחושת ההדדיות ומשמש בסיס משמעותי ליצירת אינטימיות במרחב הזוגי. בעוד ששמירת סוד גוזלת אנרגיה ועלולה להוביל למסכת של שקרים והסתרות. יחד עם זאת, איננו מחויבים לשתף את בן זוגנו בכל מאוויינו ומחשבותינו. שמירת דברים מסוימים לעצמינו מגנה על תחושת הנפרדות, הפרטיות והעצמאות שלנו בקשר. כדאי לצאת מנקודת הנחה שתמיד קיים חלק נסתר בפאזל האנושי. איננו יודעים הכל ואיננו אמורים לדעת הכל.
אז... מה ניתן לעשות?
להרחיב את פלטת הצבעים- נסי להניח בצד את התפיסה הדיכוטומית של שחור או לבן-"אם בן זוגי לא משתף אותי במידע אז הזוגיות שלנו לא טובה." כדאי לברר- מה הציפיות של כל אחד מכם בשיתוף מידע? מה לעיתים חוסם? האם המקרה הנוכחי אכן מעיד על קשיים נוספים בתקשורת הזוגית? ומה ניתן לעשות כדי לחזק את תחושת האמון והשיתוף ביניכם? חשוב לשוחח על כך ממקום סקרן ולא שיפוטי המעוניין להכיר את הזווית הייחודית שכל אחד מכם תופס את המצב.
מנוע החיפוש הפנימי- המוח שלנו בנוי כמנוע חיפוש של גוגל. המילים שנקליד לתוכו משפיעות על עוצמת הרגש ובהמשך על התגובה שלנו. לבחירת המילים שלך יש כוח. קיים הבדל מהותי בין -"בן הזוג לא שיתף אותי במידע" לבין "הסתיר ממני". אנו יכולים להנמיך את עוצמת התסכול באמצעות מודעות למילים ולמחשבות האוטומטיות העולות בנו.
ניגודים נמשכים זה לזה- לא פעם אנו בוחרים דווקא בבן/ת זוג השונה מאיתנו בדפוס ההתקשרות ובתכונות האופי. יש הנוטים למוחצנות, ולעומתם, בקצה השני של הרצף מצויים האנשים המופנמים, המעדיפים לייצר לעצמם מרחב פרטי, נמנעים מתלות רגשית, זקוקים לשמור על מרחב פרטי ועצמאות, מתקשים להביע רגשות ולא תמיד מבינים מדוע בן/ת הזוג זקוק לשתף בכל דבר. מצב זה עשוי לייצר קונפליקטים בין צרכים מנוגדים כאשר אחד מבני הזוג דורש קרבה ואינטימיות בעוד השני חושש להיבלע בקשר, חש מוצף ומתרחק. חשוב להכיר את "הריקוד הזוגי" ולהבין שתגובת בן/ת הזוג אינה בהכרח מכוונת נגדך אלא היא חלק מאישיותו, האדם שהתאהבת בו. התכונה שבתחילת הקשר שימשה ככוח ממגנט ומושך מייצרת כעת תסכול. לצד הבנת היתרונות והחסרונות הקיימים בכל תכונה, חשוב ללמוד כיצד ייצר איזון שיגשר על הפערים ביניכם.

התנצלות מכל הלב

הימים ימי אלול וחשבתי לבקש סליחה מחבר על אירוע מורכב שהיה בינינו. משהו שאני סוחב יותר מדי זמן ומעיק עליי. יחד עם זאת אני חושש שהחבר יראה בהתנצלות שלי הוכחה לכך שהוא צודק ולא יתנצל על חלקו באירוע. מה לעשות?
התבוננות במילה-"להתנצל" מגלה שהשורש נ.צ.ל מקפל משמעויות שונות- מצד אחד התנצלות עשויה לשמש עבורנו כחבל הצלה, להיטיב את מערכות היחסים שלנו ולהפחית תחושת אשמה ומנגד היא עלולה לייצר תחושת ניצול כאשר הזולת אינו מקבל את התנצלותנו או משתמש בה כנגדנו.
מחקרים מלמדים כי קיים קשר הדוק בין תהליכי סליחה למצב בריאותי. אנשים המקפידים לבקש סליחה, ולא פחות חשוב- מאפשרים לעצמם לסלוח, סובלים פחות ממחלות, צורכים פחות תרופות, נוטים פחות לדיכאון, ישנים טוב יותר, שמחים יותר ומוכנים לפעול יותר למען הזולת.
לא בטוח שההחלטה לבקש סליחה מחברך תניב התנצלות הדדית. אין לנו שליטה על התנהגות הזולת, אך עצם בקשת הסליחה עשויה לרפא גם אותנו ולכן חשוב לבצע אותה באופן מיטבי. רנדי פאוש בספרו "ההרצאה האחרונה" טוען שהתנצלות טובה פועלת כאנטיביוטיקה בעוד שהתנצלות גרועה היא כמו מלח על הפצעים.
מה לעשות?
שינוי תפיסתי- בקשת סליחה יושבת על תבנית חשיבה בסיסית עוד מתקופת הילדות לפיה – אם אני מבקש סליחה, סימן שאני אשם או שלא הייתי בסדר. אולם סליחה אינה בהכרח הסכמה עם המעשה אלא בירור עצמי של התחושות שהאירוע עורר והיכולת לשחרר אותן. למעשה, הסליחה בעיקר מכוונת פנימה כלפי עצמינו ופחות כלפי האחר. ההבנה שכולנו טועים, ועצם ההכרה בטעות והרצון לתקן ראויים להערכה ולמחילה.
טעיתי- מתברר שהמרכיב החשוב ביותר בהתנצלות הוא קבלת אחריות. יש המפרטים את הנסיבות שגרמו להם למעשה, אך משמיטים את המילה החשובה ביותר- טעיתי. לא כדאי לקלקל התנצלות עם תירוץ. הכרה באחריות היא זו שתגרום לאחר לסלוח לנו.
כל עוד הנר- כן, כן, אפשר עוד לתקן. בהבעת התנצלות מרכיב התיקון הוא קריטי. לא מספיק למלמל מילת סליחה. הרצון לתקן מעיד על נכונות לפצות את הזולת. וכשם שאנו מנסים להתאים לחבר את הארוחה שנכין עבורו, המתנה שנעניק לו, כך חשוב להתאים את ההתנצלות לערכים החשובים לאדם הפגוע. לדוג' אנשים בעלי תפיסה עצמית חברתית המושקעים במערכות היחסים יעדיפו התנצלות הכוללת אמפתיה והבעת רצון לתחזק את הקשר על פני התנצלות הכוללת פיצוי חומרי.
טיימינג- כמו בכל דבר, לפעמים מה שיוצר את ההבדל הוא בקשת הסליחה בזמן הנכון ובמקום הנכון. ימי אלול מזמנים רוח סלחנית, אך לא חייבים להמתין ליום כיפור או לאירוע חגיגי. במקביל כדאי לזכור שגם הזולת זקוק לעבד את ההתנצלות ולקצב שלו כדי לסלוח.
הפרטים הקטנים- גם בברכה אישית, בקבלת מחמאה הפרטים הקטנים מייצרים תחושה שמישהו רואה אותנו. כך גם בנוגע להתנצלות – היכולת לפרוט את הנקודות עליהן אנו מתנצלים עדיפה על התנצלות כללית וסתמית. מודעות לפרטים מלמדת שאנו מתייחסים למה שקרה ברצינות ונוטלים אחריות. יש להיזהר ממילים מכלילות כמו "תמיד" או "אף פעם". החיים אינם שחור או לבן. ישנם גוונים רבים באמצע. בתהליך הסליחה אנו פותחים בליבנו מקום ומעבירים מסר חשוב שאנו רואים את הזולת באופן מורכב הגדול מהמעשה שעשה.
עשו חזרות- לפני פרזנטציה חשובה בעבודה, ראיון וכד' אנו טורחים להתכונן. כדאי לכתוב מראש מה שרוצים לומר, לעשות סדר במחשבות ולוודא שהמסר יעבור באופן מדויק. יחד עם זאת, המילים מאבדות מתוקפן כאשר הן ריקות ממעשים. אל תבטיחו מה שלא בטוח שתוכלו לקיים.
חדר הכושר לסליחה- סליחה אולי לא משנה את העבר, אך עשויה להרחיב את העתיד. הפיוס מביא לחיזוק הקשר. יש להתאמן בשריר הסליחה ולהצליח להניח בצד רגשות של כעס ופגיעות. מצאו רגע שקט במהלך היום, נשמו עמוק ובקשו סליחה על דברים קטנים שפספסתם, דברים שרציתם לעשות ולא הספקתם, מילה שלא היתה במקום, חשבו על אדם שפגע בכם ושאתם רוצים לסלוח לו. ואולי גם הגיע הזמן לסלוח לעצמכם.

...
...

שח"ל 6 כפר סבא​

054-4798064​

שלח

שם מלא

שדה חובה

תודה שפנית אלינו,

ניצור אתך קשר בהקדם האפשרי​

מייל 

שדה חובה

טלפון

שדה חובה

הודעה

שדה חובה

צרו איתי קשר

בכל שאלה ובקשה אל תהססו לשלוח לי הודעה..