בלוג

יום אחד זה יקרה


יש לי הרבה דברים שאני חולם לעשות כמו להתחיל לרוץ, לכתוב ספר, לנגן ..אני בעיקר טוב בלזרוק רעיונות אבל לא מצליח ליישם אותם בשטח, כשאני מתחיל ומבין שזה ידרוש ממני מאמץ והתמדה, אני עוזב את זה די מהר. מה אפשר לעשות?
כידוע "גם מסע בן אלף מייל מתחיל בצעד קטן אחד"(לאו דזה) מתברר שסוף הציטוט (הפחות מוכר) ממשיך וטוען - "וגם מסתיים בצעד קטן אחד". זו כנראה המהות של כל תהליך- אין קיצורי דרך. הכל מתחיל ונגמר בצעדים קטנים יומיומיים. תוצאה חיובית ויציבה מושגת בתהליך איטי ובטוח. אולי רק בתכניות טלוויזיה כוכבים נולדים ברגע.
אז... מה לעשות?
• מדוע? רגע לפני שאתה מגשים חלומות. נסה לעצור ולברר לעצמך- מה הסיבה שחשוב לך להתחיל לרוץ, לנגן, לכתוב ועוד. מה מניע אותך? האם מדובר בסיבה פנימית או חיצונית? האם להתחיל לרוץ כי "כולם רצים" ?או שמצפים ממני? יש החוששים מכישלון (או מהצלחה) ויעדיפו לדחות את המטלה. משימה הנובעת ממוטיבציה פנימית מעלה את הסיכוי להתמיד ולהצליח בה.
• אל תחכה לרגע הנכון- בפועל הוא לא באמת מגיע. יש לקבוע זמנים או טקסים קבועים ופשוט מתחילים. עצם העשייה תביא לעוד עשייה. כאשר מגיע זמן כניסת השבת, גם אם לא נתאים לנו- נעצור הכל ונדליק נרות. כך נקבע מסגרת למה שחשוב לנו ונפנה לכך זמן. בעזרת משמעת עצמית או במסגרות קבוצתית של קבוצת ריצה, סדנת כתיבה או חוג נגינה.
• ערך ולא מטרה – חשוב להציב מטרות, אך לא פחות משמעותי הוא לבחון אלו ערכים מנחים אותנו ומכוונים אותנו למימושן. אתה רוצה לנגן? שאל את עצמך- אלו ערכים מצויים בפעולת הנגינה? ערך היצירתיות, השמחה, ערך השלווה והרוגע, אולי ערך החברות בשיתוף בפני החברים? וגם אם לא תהפוך לנגן דגול ( בדומה לרובנו) אין זה אומר שוויתרת לחלוטין על המטרה. שכן גם בביצוע צעד אחד קטן מימשת ערך– כאשר פרטת תווי נגינה של שיר אחד בלבד יצרת רגע של רוגע ושמחה, שיתפת חבר ואולי אפילו גילית בך יצירתיות שלא שיערת שקיימת בך. מימשת משהו מהערכים המונחים בבסיס המטרה. אמנם המטרה לא הושגה בשלמותה אך כבר בצעד הראשון יישמת את הערך שפועם בך. אל תזלזל בכך.
• לכוון את הפוקוס לתהליך- התמקדות בתוצאות בלבד (כמו כמה ק"מ רצתי?) עלולה לפגוע במוטיבציה שלך. התוצאה אינה בהכרח מגיעה מיד. לעיתים היא מתעכבת. עצם התהליך הוא המשמעותי והחשוב.
• לתחקר את רגע ההצלחה- השתדל אחת לשבוע לערוך "ניתוח מקרה של הצלחה"- הצלחה במשימות מעלה את תחושת המסוגלות העצמית , ולכן מומלץ להתבונן אפילו בהישג קטן ולברר- מה היה החלק שלך בהצלחה? מה סייע לך להתמיד באותה משימה?
• הנאה גורמת להנעה-הצלחה אינה חייבת להיות קשורה בעבודה קשה. מותר גם ליהנות! בדוק- מה גורם לך הנאה? אולי כדאי לרוץ עם מוזיקה טובה? אל תשכח לתת לעצמך חיזוקים על הביצוע והעמידה ביעדים.
• לבחור משהו אחד-דמיין להטוטן המפריח כדורים באוויר. לעיתים הכנסת כדור אחד נוסף תביא להפלת כל הכדורים. ולכן התמקד במשימה שאתה רוצה ומעריך שבאפשרותך להתחייב אליה בחודש הקרוב.

• פשוט לעשות! בצע פעולה מידית וקצרת טווח. לעיתים רק לאחר שמתחילים לבצע את המשימה החשש מתפוגג, העניין בה גובר ואפילו נהנים. כשאני מהרהרת האם ללכת לחדר כושר.. במקום להתלבט ולתת לתירוצים לנהל אותי, אני פשוט נועלת את נעלי הספורט ומכאן הדרך לחדר כושר קצרה יותר. לפעמים עצם הידיעה שעומדת בפניי משימה עצומה עלולה לייאש ולגרום לנו מראש לוותר. ולכן הפתרון אינו "הכל או לא כלום" אלא לפרוט את המשימה הגדולה לסדרת פעולות קטנות ברות-ביצוע. פתח יומן והקדש רבע שעה לקביעת יעדים ולו"ז מסודר לשבוע ולחודש הקרוב. פרופ' דן אריאלי מצא שהפתרון הטוב ביותר לדחיינות הוא גם הפשוט ביותר -לקבוע מועדים קצרים, וסנקציות על אי־עמידה בהם. קשה לך לגייס את עצמך? בקש עזרה! פנה להורה/חבר(רצוי דמות קרובה אך מספיק קשוחה) שיוודא שאכן ביצעת את המטלות שתכננת. פנה ביומן זמנים ספציפיים לביצועה, ולא רק "כשיהיה לי זמן", הגדר יעדים ספציפיים שברצונך להגיע אליהם ושתף אנשים בכך – זה יסייע לך להתחייב ולבצע מעקב.
• צא לדרך! כדי שלא תגלה, כדברי מרטין לותר- כמה מהר 'לא עכשיו' הופך ל'לעולם לא'.. בהצלחה!!!

הילד מתגייס

הבן שלנו אוטוטו מתגייס.. ואני כבר מעכשיו לא ישנה בלילה. יש לי בראש מיליון דאגות. לעומתי, בעלי לא ממש מתרגש ומתייחס לזה כאל עוד שלב בחיים. אני יודעת שאני קצת מגזימה.. וטוב שהוא מאזן אותי, אבל מצד שני קשה לי שבעלי מבטל הכול באמירות- שאני "אימא פולניה" וסתם דאגנית. מה אפשר לעשות?

הגיוס לצבא הינו שלב משמעותי בחיים, ובמובנים מסוימים, כל המשפחה מתגייסת לשינוי.
המושג "אימא פולניה" כבר אינו נחלתן של נשים ממוצא מסוים בלבד. הוא מתאר סגנון חשיבה של אנשים בעלי דאגה מתמדת לאחרים או לעצמם בתחומי משפחה, בריאות, עבודה ועוד.
מצב של דאגנות-יתר מכונה בשפה המקצועית תסמונת GAD
Generalized anxiety disorder .
אנשים הסובלים מדאגנות-יתר מביעים דאגה מתמדת ומוגזמת מנושאים רבים (עם או ללא "סיבה מוצדקת"), הם נוטים לדמיין את התסריט השלילי הגרוע ביותר (דימויים קטסטרופליים), ולעיתים, נדמה שהם תמיד ימצאו על מה לדאוג. גם כשהסביבה מנסה להרגיע "שאין מה לדאוג", זה לרוב לא עוזר, היות ולא מדובר בחשיבה רציונלית. חשוב לזכור, שהאדם המודאג אינו בוחר בכך, הדאגנות גורמת לו למצוקה ולא פעם גובה מחיר נפשי ופיזי.
בנך הבכור עומד להתגייס, ואין ספק, ששינוי זה עשוי לעורר לחץ ודאגה. יחד עם זאת, את מתארת כניסה למעגל בלתי פוסק של מחשבות, בדומה ללישת בצק שמתפיחה ומעצימה תחושות ותרחישים שליליים ופוגעת באיכות חייך.
מילת הקסם היא-איזון. אין הכוונה שנפסיק לדאוג, או שלא נשתף את הקרובים לנו במה שמטריד לנו. אולם, כמו בכל דבר בחיים- חשוב המינון. עיסוק-יתר בגיוס המתקרב עלול לייצר מנגנון הרסני ולהעצים תחושות של חוסר-אונים ודכאון. ההתמקדות במחשבות וברגשות השליליים מבלי לנקוט צעדים מעשיים להקלה, לפתרון הבעיה או להתבוננות מחודשת על המצב עלולה להחמיר את המצב.
הבעיה היא שלפעמים המוח שלנו "נתקע" על מסלול קבוע של מחשבות (לרוב שליליות) ונוצר "לופ" שקשה לצאת ממנו. ניתן בעזרת טכניקות שונות לאמן את עצמנו לייצר מעגלי חשיבה נוספים ויעילים יותר.

אז... מה לעשות ?

• עבודת צוות- הגיוס לצבא הינו שינוי מאתגר העשוי לשמש מנוף להתפתחות אישית, ומנגד לייצר משברים. אינך רוצה חלילה להעביר לבנך מסר, לפיו עליו להיות חזק עבור בני המשפחה המודאגים, ושאין לו משענת שיוכל להישען עליה במידת הצורך ולשתף בקשיים.
ראשית עליכם, ההורים, לתמוך זה בזה כדי לסייע לבנכם להתמודד בהצלחה עם השינוי הקרב. למעשה, דפוסי ההתמודדות שלך ושל בעלך ממוקמים בשני קצוות על פני הרצף- בצד אחד קיים דפוס השימור- הניסיון לשמר ולהחזיק במצב הנוכחי, להשוות ל"כמה פשוט היה לפני" ולחשוש מהשינוי המגיע. ובקצה השני מצוי דפוס השילוח- המעודד את בנכם לצאת מהקן הנוח ולפלס באומץ את השביל שלו. מחקרים מגלים (מה שלא מפתיע במיוחד) שמרבית האימהות מחזיקות בדפוס השימור, ואילו האבות מאמצים ביתר קלות את דפוס השילוח. השילוב של שניכם יאזן את ההתמודדות עם המצב.

• נת"ת- מודל זה (אפל,2015) מתייחס לשלושה שלבים חשובים בהתמודדות במצבי לחץ וקושי- 1. נרמול- תחילה חשוב לנרמל את המצב- "אנשים רבים חוששים מהגיוס".
2. תיקוף- להעניק תוקף לתחושות -" אם את מגיבה כך- יש לך סיבה". 3. תקווה- לברר מה יכול לסייע ולהעניק תקווה שהמצב ישתפר- "לא הכול תלוי בנו, אבל ננסה לחשוב מה יסייע בהתמודדות עם המצב החדש".

• הסחת דעת – נסי לעסוק באופן אקטיבי בפעילויות מקדמות הדורשות התרכזות במשימה כמו- פעילות גופנית, בישול, הליכה בטבע, פתירת תשבץ, קריאה, העשויים לסייע מיציאה מה "לופ" של המחשבות השליליות המדאיגות אותך.

• מסיבת דאגות- נסי לתחום במהלך היום זמן ספציפי מוגדר אליו תזמיני את כל הדאגות למסיבה של 5 דקות. נסי לנקז למשבצת הזמן את כל מה שמטריד אותך. וזהו.


• התמקדות ב"כאן ועכשיו"- מרבית הדאגות שלנו עוסקות בעתיד, בתרחישים האפשריים במצב של אי-ודאות, שרובם כנראה לא יקרו. התמקדי ב"כאן ועכשיו". נסי להסב את תשומת לב לקולות ולצלילים שאת שומעת, למראות שאת רואה סביבך, לריחות, לנשימה שלך. ההתמקדות בחושים עשויה לקטוע את רצף המחשבות השליליות ולהסיטו מהמסלול המוכר. ניתן להיעזר ביישומונים שונים של "מיידפולנס" ולתרגל באופן יומיומי.

• כתיבה- במקום לחשוב על המצב ולנתח אותו בראש נסי לכתוב את הדברים. עצם הכתיבה מארגנת את החשיבה ומאלצת אותך להתמקד ולהגיע לתובנות חדשות.


אי זוגי

אני נמצא בתקופת מבחנים לחוצה במיוחד. לאשתי (שכבר סיימה את לימודיה באוניברסיטה) יש יותר זמן פנוי, והיא מתלוננת, שאני מזניח אותה, ושרק הלימודים חשובים לי. מה לעשות?
אכן לא פשוט למצוא אי זוגי בנהר החיים. בשלב זה בחיים אתה נמצא בתקופת מבחנים עמוסה, ולאחריה.. יגיעו שלבים לחוצים נוספים- עבודה, ילדים ועוד.. אין ספק, שהזמן הוא המשאב היקר ביותר שלנו. וכידוע, " לדעת לחלק זמננו כראוי פירושו לדעת ליהנות מן החיים" (גרסיאן) .
בתקופות עומס שונות עלינו ללמוד לייצר פסקי זמן (אפילו קצרים) כדי להיטען מחדש ברמה האישית והזוגית.
אז.. מה ניתן לעשות?
לעלות למחלף- במהלך הנסיעה המהירה בנתיב החיים יש להאט מדי פעם ולעלות למחלף לנתיב צדדי, ולעצור להתרעננות קלה. צרו מסגרת לדברים שחשובים לכם ופנו להם זמן. כן, אפילו ל-10 דקות. תיהנו מהדרך, הסתכלו זה לזה בעיניים, השתיקו את הסלולר והצפצופים שמסביב, ופשוט גלו הקשבה והביעו התעניינות- איך עבר עליך היום? מה שימח אותך?
חשוב ביותר!!!- סטיבן קובי מתאר בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים מאד" שיטה לקביעת סדרי עדיפויות. לגבי כל משימה נשאל- האם זה חשוב? האם זה דחוף?
הדחוף- ככל שניתן, מומלץ לצמצם את הדברים הדחופים ע"י הערכות מראש ופריסת המשימות לאורך זמן. (למעט במצבי חירום בהם אין לנו שליטה, ולא ניתן לנבא אותם מראש). האתגר האמיתי הוא ניהול העניינים הדחופים אך הפחות חשובים, שקוטעים את רצף העבודה ומשבשים את סדר היום ולא לתת להם לנגוס בפלח משמעותי מהזמן העומד לרשותנו.
לא חשוב ולא דחוף- לכאורה, המשבצת הזו בחיינו היתה אמורה להיות המצומצמת ביותר. אך, מתברר שקטגוריה זו תופסת מקום נרחב בחיינו. לכאן נכנסות הסחות דעת רבות של התעסקות ברשתות חברתיות, צפיה בטלוויזיה, התכתבות ללא הפסק בקבוצות וואטצאפ. המטרה- לתחום משימות אלו לפרקי זמן מוגדרים.
החשוב- לרוב, דווקא הדברים החשובים (גם אם אינם דחופים) הם אלו הנדחקים לסוף הרשימה כמו- השקעה במערכות יחסים עם בן/ת הזוג, משפחה וחברים, עיסוק בספורט או תחביב.
הקדישו בתחילת היום כמה דקות כדי לסמן לעצמכם- מה חשוב לי להספיק היום, על מה אני לא מוכן לוותר, מה דחוף, מה יכול להמתין, מה יסייע לי להתקדם לעבר המטרות שלי?
הזמינו ל"דייט"- קבעו מפגש זוגי והכניסו ללו"ז השבועי יום ושעה קבועים ( אם לא שריינתם ביומן.. הסיכוי שזה יקרה קטן..). עצם הציפיה לבילוי זוגי שממתין לכם בסוף תקופת המבחנים, מעוררת התרגשת ומייצרת אופק אופטימי.
להודות על היש- הנטייה הטבעית שלנו היא להתמקד במה שחסר. בתהליך של הכרת הטוב עלינו לבצע פעולה הפוכה – להתמקד ב"יש", להגדיל ולהעצים אותו. הכרת תודה מאמנת אותנו להיות נוכחים ברגע ספציפי בהווה. ופחות להתעסק בעבר או לחשוב על העומס והקושי שממתינים בעתיד. השתדלו להתרכז ב"כאן ועכשיו" – לחוות את הרגע, להוקיר וליהנות ממנו. תרגיל פשוט אך משנה מציאות: בסוף יום שתפו בשלושה דברים, שאתם רוצים להודות זה לזו.
להתגמש- המסע הזוגי המשותף כולל את היכולת לקבל בהבנה את הצרכים השונים שלכם בקשר. תקופת לימודים הינה תקופה עמוסה. עליך להתמקד בלמידה, ואילו אשתך זקוקה לתשומת לב ולזמן משותף איתך. היפגשו לשיח פתוח, בו כל אחד יביע את רצונותיו ולמה הוא זקוק. לאחר מכן נסו להיכנס לנעליו של בן/ת הזוג ולהתייחס לקשיים שהוא מעלה. הגדירו יחד מהו המינון הנכון עבורכם לזמן זוגי בתקופה זו, כיצד אתם יכולים להביע אכפתיות והתעניינות (אפילו לזמן קצר) ומה עשוי לשפר את הרגשתכם.
"שפת האני"- תקשורת זוגית יעילה כוללת דיבור בשפת "האני". כלומר, עליי לדייק לבן/ת הזוג מה אני זקוק ולא לפנות בטון מאשים, שמייצר התגוננות או התקפה. במקום לומר- "אתה רק עסוק בלימודים שלך, ולא משקיע בי..", עדיף לומר-" אני מרגישה בתקופה האחרונה לבד וזקוקה להתעניינות מצידך."
הדברים שאותי משמחים- הפתיעו, גלו התעניינות וחיבה, שמחו זה את זה בדברים קטנים כמו- מסרון מרגש, תמונה מצחיקה, מתנה סמלית. כל זה עשוי לגזול מאיתנו דקות בודדות, אך למלא אותנו ליממה שלמה.

מה עושים על כל הרגש הזה


אני טיפוס מאד רגשי, כל אירוע מפעיל אצלי ישר רגש חזק, וגורם לי לחוש דברים בעוצמה רבה. לטוב ולרע. אם זה ממש לשמוח ולהתלהב, ולחילופין- לכעוס או לקנא ברמות. אני מרגיש שלעיתים קרובות זה פוגע בי וביחסיי עם אחרים. מה לעשות?

כידוע, "מחצית מהטעויות שלנו נובעות מפני שהרגש שלנו פועל כאשר עלינו לחשוב, והשכל שלנו פועל כאשר עלינו להרגיש." (קולינס). למעשה, אתה שואל- כיצד נקשיב ללב ועדיין נחזיק במושכות וננהל את עצמנו ואת מערכות היחסים שלנו באופן מיטבי?
לאחרונה, שמתי לב, שהמוזיקה בחתונות מאד רועשת. אני לא יודעת אם זה מסימני הגיל או שאולי, גם אתם חשים כמוני? מובן, שאיני רוצה לבטל לגמרי את המוזיקה. היא חלק משמעותי ומרכזי באירוע. אבל, לו רק היו מסובבים במעט את כפתור הווליום- זה יכול היה להיות יותר נחמד.. באופן דומה, ניתן לראות זאת בנוגע לרגשות בחיינו. הרגש משמש כמצפן פנימי המסמן לנו על דברים משמעותיים בחיינו, עוזר לנו להבין מה עובר עלינו ובמידה רבה שומר עלינו.
לדו', תחושת הכעס עוזרת לנו להבין היכן הגבול שלנו במידה ופגעו בנו. לא נכון לתייג רגשות כ"חיוביים" או "שליליים", שכן לכל רגש יש תפקיד, ששומר על העצמי שלנו.
אולם, כמו אש, שעלולה לאבד שליטה ובמקום לחמם אותנו, לכלות כל מה שבדרכה- כך חשוב שנדע לווסת את כפתור הרגש ולשלוט בעוצמת הרגשות שלנו.
נסו לחשוב על רגשות כמו על מזג אוויר. כשם שהעננים המרחפים בשמים באים והולכים, כך גם המחשבות והתחושות שלנו. גל של כעס, חרדה, עצב או שמחה שאנו חווים בעוצמה רבה ברגע מסוים עשוי להיראות לנו בעוד כמה שעות באופן שונה. כמו סערה שבאה וחולפת.

אז.. מה ניתן לעשות?

אציג בקצרה את מודל ה RAIN המנסה לתת מקום לרגשות העולים בנו מתוך גמישות רגשית ויכולת ויסות. המודל כולל ארבעה שלבים:

1. זיהוי – Recognize - בשלב זה עלינו לברר ולזהות "מה אני חווה כרגע בגוף, במחשבות וברגשות שלי, במצב הנוכחי?" זהו תהליך חשוב שמטרתו למנוע הכחשה או הימנעות מרגש לא נעים שעולה בנו.

2. קבלה – Accept - המטרה להכיר במה שמתרחש בהווה, ולאפשר למה שמתרחש פשוט להתקיים. להבין, שכולנו בני אנוש, שעשויים לחוות רגשות לא נעימים. קבלה אינה מעידה בהכרח על הסכמה או תמיכה במתרחש. היכולת לאמץ עמדה של חוסר שיפוטיות תסייע לנו להעמיק ללמוד את עצמנו ולהגיע לתובנות חדשות ויעילות יותר. לדו'-"אני מזהה רגש קנאה העולה בי. כנראה, שיש לזה סיבה. וכדאי לברר ולהעמיק בכך."

3. חקירה – Investigate - לאחר שמזהים ומקבלים את הרגש העולה בנו. אנו פנויים לחקור את החוויה הפנימית. כדאי לבוא מעמדה של תייר, המגיע ממקום מסתקרן, מתפעל, מתעניין ובעיקר לא שיפוטי. שימו לב לתחושות הפיזיות שאתם חווים בגוף כתוצאה מהרגש העולה בסיטואציה מסוימת. היכן בדיוק בגוף הרגש ממוקם? מהי עוצמתו בין 1-10? מה הרגש מנסה לומר? אלו מחשבות עוברות בראש? מה הפרשנות שיש לי למה שקורה? ההתנסות במודל מאפשרת לנו לזהות את הגירויים שמעוררים אותנו במצב הרגשי, את התגובות הפיזיות הראשוניות והמחשבות האוטומטיות. כך אנו לומדים שלא להגיב לגירוי המעורר באופן אוטומטי, אלא לצפות במתרחש ממרחק מסוים, ולבסוף לבחור בתגובה היעילה.

4. אי-שיוך –Non - identification - חשוב לא לתייג את עצמי לפי הרגשות שעלו בי. במקום להגדיר את עצמי כ"אדם עצבני", עדיף לדייק ולומר- ש"אני מבחין כעת ברגש כעס שעולה בי". רגש עשוי להיות מקור מידע משמעותי. כמו תמרור הכוונה, שמאותת לנו משהו חשוב על עצמנו. לא במקרה אנו חשים רגשות חזקים כלפי דברים מסוימים ולא כלפי אחרים. ככל שנדייק את הרגש שעולה בנו – נצליח לתרגמו לצעדים מוחשיים תואמי-ערכים. לדו', כאשר האדם מבין, שהרגש שעולה בו אינו עצב אלא חוסר סיפוק ממקום העבודה- האבחנה המדויקת תסייע לו בבחירת התגובה ההולמת והנכונה עבורו.


חשוב לזכור, שרגשות אינם הוראות הפעלה. ניתן להתבונן בהם, אך לא חייבים לתת להם להפעיל אותנו. אנו בעלי הרגש, ולא להיפך. זכרו- אנו האוחזים בהגה.
לסיום, לאחר שניסית ליישם את ארבעת השלבים ב מודל ה RAIN - האם חשת שעוצמת הווליום של הרגש מעט פחתה? שגשם הזלעפות מעט נרגע? כעת אתה פנוי יותר להקשבה לעצמך ולזולת, לגמישות מחשבתית ויצירתית וליישום דרכי התמודדות יעילות יותר.



לא יאמן.. אבא שלנו מתחתן

לפני כשנתיים אמי נפטרה. במהלך השנה האחרונה אבא התחיל בחיפוש אחר זוגיות חדשה. למרות ההבנה שמגיע לו זוגיות ואהבה- לא קל לנו לקבל את השינוי, במיוחד כשזה מגיע לשלב ממשי. אני ואחותי הגדולה כבר לא גרים בבית, אבל שני אחיי הצעירים (בגילאי תיכון) עדיין בבית ומתקשים לקבל את העובדה שתיכנס לבית משפחה נוספת (אישה עם שני ילדים משלה). מה לעשות?
לא פעם אנו רוצים לפתוח פרק חדש בחיים. אך בוודאי, שלא ניתן לשכוח שלפני כל פרק קודמים דפים אחרים המהווים בסיס חיוני לסיפור חיינו. פרק ב' הינו משימה מאתגרת ומורכבת, הדורשת תשומת לב רבה והסתגלות לשינויים. השינוי של פרק ב' משפיע על כל בני המשפחה ומקפל בתוכו קשיים רגשיים ייחודיים. לאחר תקופת התמודדות לא פשוטה (שכול או גירושין) בני המשפחה הסתגלו (פחות או יותר) למצב, וכעת הם נדרשים להתמודד עם מציאות חדשה שאינה בהכרח מיוזמתם. הבית אליו התרגלו כבר אינו אותו הבית. טלטלות אלו מעוררות תחושות בלבול וחוסר יציבות.
בנוסף, חלוקת המשאבים משתנה. הצטרפותם של אנשים חדשים למשפחה מגבירה את תחושת הבדידות וחוסר השייכות. לפתע ישנם שותפים חדשים בחדר או בבית שיש להתחשב בצרכים שלהם. עולה חשש שהזוגיות החדשה של ההורה תבוא על חשבון הקשר האישי עימו ועשויות לצוץ תחושות של כעס וקנאה בשותפים שנכנסו למשוואה המורכבת.
אז.. מה ניתן לעשות?
הפסיכולוג חיים עמית מציג מספר עקרונות שעשויים לסייע במצב החדש, ובכלל בהתמודדות עם שינויים.
עקרון הנורמליזציה- חשוב לתקף את הקשיים של בני המשפחה ולא לבטל באמירות כגון, "אתה מגזים. תחשוב גם על אבא ולא רק על עצמך...". הקשיים של ילדים במשפחות פרק ב' הם טבעיים ומתרחשים במרבית המשפחות המתמודדות במצב דומה. זה באמת לא פשוט שנכנס מישהו זר, שלא בהכרח אוהבים ובטח שלא בחרנו בו. כאשר אנו מקבלים אישור והכרה ברגשות שלנו, זה מייצר מקום של קבלה והכלה ומקל על ההתמודדות.
עקרון האיטיות- יש לגלות סבלנות ורגישות. מומלץ לקיים הכנה של הכרות הדרגתית בין המשפחות. בפרק ב' נדרשים להתמודד עם הרבה בעיות חדשות בבת אחת. ולכן, חשוב לא למהר, לא ליצר שינויים רבים מדי בהרגלי החיים של בני הבית, לא לצפות להישגים ולפתרונות מיידים, לא ללחוץ שבני המשפחה יתחברו בקלות ויאהבו את בן/ת הזוג ויצליחו ליצור קשרים טובים עם הילדים שהצטרפו למשפחה. (גם בין אחים ביולוגים זו משימה לא פשוטה). הילדים שנשארו בביתם חשים שפלשו לטריטוריה שלהם, ואילו המצטרפים חשים כאורחים בביתם החדש. לכן, כדאי ליזום פעילויות מגבשות, לקבוע זמן משפחתי שיאפשר קבלת החלטות משותפות. ויחד עם זאת, להבין שזה עשוי לקחת זמן, ולעיתים די להסתפק ביחסים קורקטיים בלבד.
עקרון האופטימיות- כאשר אנו נמצאים במצוקה, קשה לנו לדמיין את הסצנה הבאה בתסריט חיינו. יש הנוטים לצבוע את התמונה כולה בצבע קודר וקטסטרופלי. נסו לפתח נקודת מבט אופטימית כלפי העתיד בשימוש באמירות מחזקות- "נכון, שעכשיו זה מורכב, אבל אנו מאמינים שדברים יסתדרו בהמשך".
עקרון ההעצמה- חשוב לכוון את הזרקור לכוחות הפנימיים הקיימים בנו. ילד שמרגיש ראוי ושווה, יצליח יותר להתמודד עם אתגרי פרק ב' מאשר ילד שלא מרגיש ראוי ומסוגל. בידינו הבחירה באיזו חצי כוס להתמקד. החיים מורכבים. ואין תמונה מושלמת. לצד האתגרים והשינויים, אתם בוודאי חפצים באושרו של אביכם, ולא הייתם רוצים שיישאר לבד בעוד כמה שנים כשכולם יצאו מהבית.
בנוסף, אציין המלצות נוספות שכדאי לבני הזוג לקחת בחשבון בזוגיות בפרק ב'- מוקדי הקושי העיקריים בזוגיות פרק ב' עוסקים בקונפליקטים סביב ילדים וכסף. וכמו בכל משימה מורכבת שחשוב לנו להצליח בה, כדאי להיעזר בליווי מקצועי חיצוני שיסייע בתהליך. כל זוגיות חשוב לטפח, ובמיוחד בשלב של פרק ב', כשעלולים ללכת לאיבוד בין כל המשימות. ולכן חשוב לעצור מדי פעם .להקדיש זמן קבוע בלו"ז השבועי לזוגיות ולבני המשפחה הנוספים (ביחד ולחוד). לתעדף משימות. כאשר בני הזוג שותפים ומתואמים יש סיכוי גבוה יותר להתמודדות מוצלחת. גם אם כוונתכם טובה ואתם מעוניינים לגלות מעורבות, להביע אהבה או לייצר משמעת. אל תמהרו להיות ההורים של ילדי בן/ת הזוג. זכרו- אינכם באים חלילה להחליף אף אחד. חשוב לייצר הפרדה בין ההורות לילד שלך לילד של בן/ת הזוג. מובן שראוי להציב גבולות אישיים של כבוד הדדי ולהקפיד על חוקי הבית המקובלים. אך כדאי להימנע מהתערבות לא הכרחית ובוודאי כזו השמה אתכם בתפקיד "השוטר הרע". אל תשכחו שבן/ת הזוג זקוק לתמיכה ועידוד וחשוב לא להעביר ביקורת מיותרת על התנהלותו.
זכרו, "הקשר הקושר את משפחתך האמיתית הוא אינו קשר של דם, אלא של כבוד וחדווה איש בחיי רעהו." (ריצ'ארד באך).

כל שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק

בבית שבו גדלתי כמעט ולא הביעו חיבה במגע פיזי בין ההורים והילדים, וכיום קשה לי להעניק באופן טבעי וזורם לבני משפחתי מגע פיזי כמו חיבוק או נשיקה. מה אפשר לעשות?
תודה על הקושי שהעלית. אינך היחידה שחשה כך. בדומה לתחומים רבים בהתנהגות שלנו, גם היכולת ליהנות ממגע קשורה בנוף ילדותנו. ההורים משמשים עבורנו מודל להתנהגות, ולרוב אם אחד ההורים (ובוודאי אם שניהם) לא הביעו חיבה באמצעות מגע פיזי, ילדיהם יאמצו התנהגות דומה.
אחת המתנות הגדולות שאנו יכולים להעניק לעצמנו וליקירנו הוא מגע וחיבוק. מחקרים רבים מלמדים כי פעולה פשוטה של חיבוק מסייעת לבריאותנו הפיזית והנפשית. מתברר שלאחר כעשרים שניות של חיבוק חלה עליה בהורמון האוקסיטוצין שגורם להפחתת כאבים ומגביר אהבה והתקשרות. כאשר תינוק נולד מניחים אותו מיד על האם ונותנים לה לגעת בו. המגע יוצר חיבור ונותן לתינוק תחושת מוגנות וביטחון. צורך זה ממשיך ללוות אותנו גם בחיינו הבוגרים. החיבוק מעניק לנו תחושה של אכפתיות, הדדיות ונוכחות. הבנה ללא מילים שיש פה מישהו שאני יכול להישען עליו.
קושי במגע פיזי עשוי לנבוע מגורמים שונים. הקושי יכול להיות קשור ברקע תרבותי, משפחתי, במתחים וקונפליקטים ביחסים, ולעיתים בטראומה מודחקת כגון פגיעה מינית. לא תמיד האדם מודע לסיבה הברורה. לעיתים מומלץ לפנות לייעוץ רגשי ולטפל בשורש הבעיה שעלולה להשפיע על יצירת אינטימיות בזוגיות ובמערכות יחסים קרובות.
הבשורה הטובה היא שהיכולת ליהנות ממגע היא נרכשת.
אז מה ניתן לעשות?
באיזו שפה נאהב?- ד"ר צ'פמן טוען בספרו "חמש שפות של אהבה" שאם נצליח להתמקד בזולת ולהביע את אהבתנו בשפה שהוא מבין (ולא רק במה שגורם לנו לחוש אהובים) נשדרג את מערכות היחסים שלנו. מתברר שישנן כמה שפות לאהבה: מילים, זמן איכות, מתנות, נתינת-שירות ומגע.
תחילה עלינו לזהות מהי השפה הדומיננטית בה אנו, ילדינו ובן/ת הזוג חשים אהובים (יכולה להיות יותר משפת אהבה אחת). לדו' יתכן ואנו משתמשים בשפה של נתינת שירות כמו להכין אוכל שהילד אוהב בעוד שהוא היה מעדיף לבלות אתנו זמן איכות או לקבל חיבוק. שימו לב- כיצד אתם מביעים את אהבתכם? על מה ילדכם או בן/ת הזוג מוקיר תודה? מה הוא מבקש? האם ניתן למצוא שפה המשותפת לכם?
לאחר מכן עלינו ללמוד את השפה הגורמת לילדנו לחוש אהוב במיוחד. אל תשכחו, שבדומה לתהליך רכישת שפה- זה עשוי לקחת זמן, ודורש תרגול ודיוק. נסי להביע עבור ילדך את מה שהוא זקוק, ולא רק את מה שנוח לך לתת. נסי לבטא באמצעות מגע את מה שאת חשה כלפיו. חשוב להדגיש שקשה מאד לזייף מגע. אם איננו מתכוונים למילים שאנו אומרים או למגע שאנו יוצרים הזולת יחוש מיד שזה לא אותנטי. ולכן, בחרי בסוג מגע, בו את חשה בנוח במסגרת הגבולות שלך, ובכל פעם נסי להתקדם עוד קצת.
הכול או לא כלום- יש הנמנעים מהבעת חיבה כמו חיבוק או נשיקה, ומעדיפים לוותר מראש על כל סוג של מגע. החיים הם לא שחור או לבן. ובין המדדים על פני הרצף של אפס או מאה יכולות לבוא לידי ביטוי מגוון של אפשרויות.
צליל מכוון- אחד הדברים המעצבנים הוא לנסות להקשיב לשיר שמתנגן ברדיו עם רעשי רקע. פער משמעותי בצרכים שונים במערכת יחסים הורה-ילד או בין בני זוג מייצר תסכול. אנו מעוניינים להאזין לשיר המשותף, באופן שיתנגן נקי וצלול. יש לסנכרן את הקשר ולדייק את הצרכים. באפשרותך לשתף בנכונות שלך ללמוד להביע את אהבתך במגע פיזי (בעיקר מול ילדים בוגרים שאולי יופתעו מהשינוי) ופשוט לומר- "הייתי רוצה לחבק אותך יותר. זה בטח ירגיש לשנינו בהתחלה קצת מוזר. אבל אשמח אם תוכל/י לסייע לי בכך." וכך לנסות בעדינות ובהדרגתיות לכוון לתחנה הרצויה עבורכם ולנקות רעשי רקע.
להתחיל בצעד קטן- יש הטוענים כי שינוי הוא בסופו של דבר אוסף של הרגלים. ולכן כדי לייצר שינוי צריך פשוט להתחיל בצעד אחד קטן. ועוד אחד. להכניס הרגל אחד קטן בכל יום. והכי חשוב- להתמיד בו. מומלץ לבצע מדי יום תרגיל נהדר לחיזוק הזוגיות המכונה- "חיבוק בדלת" (אפל) המציע לבני זוג בסוף יום כאשר נפגשים- להישען זה על זו ולהתחבק למשך כשתי דקות (לפחות). להקשיב לפעימות הלב ולהתאים את קצב הנשימה. ללא מילים להתכוונן זה לזו, להפנות את הקשב לגוף, ולחוש דרך המגע מה עובר על כל אחד. תרגיל זה מייצר אנרגיה חיובית ליחסי הגומלין בהמשך.
וכהמלצת השיר המקסים של חווה אלברשטיין: "אפשר לקבל בלי מרשם של רופא, צריך פשוט לבוא ולבקש. כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.."

...
...

שח"ל 6 כפר סבא​

054-4798064​

שלח

שם מלא

שדה חובה

תודה שפנית אלינו,

ניצור אתך קשר בהקדם האפשרי​

מייל 

שדה חובה

טלפון

שדה חובה

הודעה

שדה חובה

צרו איתי קשר

בכל שאלה ובקשה אל תהססו לשלוח לי הודעה..