בלוג

יום אחד זה יקרה


יש לי הרבה דברים שאני חולם לעשות כמו להתחיל לרוץ, לכתוב ספר, לנגן ..אני בעיקר טוב בלזרוק רעיונות אבל לא מצליח ליישם אותם בשטח, כשאני מתחיל ומבין שזה ידרוש ממני מאמץ והתמדה, אני עוזב את זה די מהר. מה אפשר לעשות?
כידוע "גם מסע בן אלף מייל מתחיל בצעד קטן אחד"(לאו דזה) מתברר שסוף הציטוט (הפחות מוכר) ממשיך וטוען - "וגם מסתיים בצעד קטן אחד". זו כנראה המהות של כל תהליך- אין קיצורי דרך. הכל מתחיל ונגמר בצעדים קטנים יומיומיים. תוצאה חיובית ויציבה מושגת בתהליך איטי ובטוח. אולי רק בתכניות טלוויזיה כוכבים נולדים ברגע.
אז... מה לעשות?
• מדוע? רגע לפני שאתה מגשים חלומות. נסה לעצור ולברר לעצמך- מה הסיבה שחשוב לך להתחיל לרוץ, לנגן, לכתוב ועוד. מה מניע אותך? האם מדובר בסיבה פנימית או חיצונית? האם להתחיל לרוץ כי "כולם רצים" ?או שמצפים ממני? יש החוששים מכישלון (או מהצלחה) ויעדיפו לדחות את המטלה. משימה הנובעת ממוטיבציה פנימית מעלה את הסיכוי להתמיד ולהצליח בה.
• אל תחכה לרגע הנכון- בפועל הוא לא באמת מגיע. יש לקבוע זמנים או טקסים קבועים ופשוט מתחילים. עצם העשייה תביא לעוד עשייה. כאשר מגיע זמן כניסת השבת, גם אם לא נתאים לנו- נעצור הכל ונדליק נרות. כך נקבע מסגרת למה שחשוב לנו ונפנה לכך זמן. בעזרת משמעת עצמית או במסגרות קבוצתית של קבוצת ריצה, סדנת כתיבה או חוג נגינה.
• ערך ולא מטרה – חשוב להציב מטרות, אך לא פחות משמעותי הוא לבחון אלו ערכים מנחים אותנו ומכוונים אותנו למימושן. אתה רוצה לנגן? שאל את עצמך- אלו ערכים מצויים בפעולת הנגינה? ערך היצירתיות, השמחה, ערך השלווה והרוגע, אולי ערך החברות בשיתוף בפני החברים? וגם אם לא תהפוך לנגן דגול ( בדומה לרובנו) אין זה אומר שוויתרת לחלוטין על המטרה. שכן גם בביצוע צעד אחד קטן מימשת ערך– כאשר פרטת תווי נגינה של שיר אחד בלבד יצרת רגע של רוגע ושמחה, שיתפת חבר ואולי אפילו גילית בך יצירתיות שלא שיערת שקיימת בך. מימשת משהו מהערכים המונחים בבסיס המטרה. אמנם המטרה לא הושגה בשלמותה אך כבר בצעד הראשון יישמת את הערך שפועם בך. אל תזלזל בכך.
• לכוון את הפוקוס לתהליך- התמקדות בתוצאות בלבד (כמו כמה ק"מ רצתי?) עלולה לפגוע במוטיבציה שלך. התוצאה אינה בהכרח מגיעה מיד. לעיתים היא מתעכבת. עצם התהליך הוא המשמעותי והחשוב.
• לתחקר את רגע ההצלחה- השתדל אחת לשבוע לערוך "ניתוח מקרה של הצלחה"- הצלחה במשימות מעלה את תחושת המסוגלות העצמית , ולכן מומלץ להתבונן אפילו בהישג קטן ולברר- מה היה החלק שלך בהצלחה? מה סייע לך להתמיד באותה משימה?
• הנאה גורמת להנעה-הצלחה אינה חייבת להיות קשורה בעבודה קשה. מותר גם ליהנות! בדוק- מה גורם לך הנאה? אולי כדאי לרוץ עם מוזיקה טובה? אל תשכח לתת לעצמך חיזוקים על הביצוע והעמידה ביעדים.
• לבחור משהו אחד-דמיין להטוטן המפריח כדורים באוויר. לעיתים הכנסת כדור אחד נוסף תביא להפלת כל הכדורים. ולכן התמקד במשימה שאתה רוצה ומעריך שבאפשרותך להתחייב אליה בחודש הקרוב.

• פשוט לעשות! בצע פעולה מידית וקצרת טווח. לעיתים רק לאחר שמתחילים לבצע את המשימה החשש מתפוגג, העניין בה גובר ואפילו נהנים. כשאני מהרהרת האם ללכת לחדר כושר.. במקום להתלבט ולתת לתירוצים לנהל אותי, אני פשוט נועלת את נעלי הספורט ומכאן הדרך לחדר כושר קצרה יותר. לפעמים עצם הידיעה שעומדת בפניי משימה עצומה עלולה לייאש ולגרום לנו מראש לוותר. ולכן הפתרון אינו "הכל או לא כלום" אלא לפרוט את המשימה הגדולה לסדרת פעולות קטנות ברות-ביצוע. פתח יומן והקדש רבע שעה לקביעת יעדים ולו"ז מסודר לשבוע ולחודש הקרוב. פרופ' דן אריאלי מצא שהפתרון הטוב ביותר לדחיינות הוא גם הפשוט ביותר -לקבוע מועדים קצרים, וסנקציות על אי־עמידה בהם. קשה לך לגייס את עצמך? בקש עזרה! פנה להורה/חבר(רצוי דמות קרובה אך מספיק קשוחה) שיוודא שאכן ביצעת את המטלות שתכננת. פנה ביומן זמנים ספציפיים לביצועה, ולא רק "כשיהיה לי זמן", הגדר יעדים ספציפיים שברצונך להגיע אליהם ושתף אנשים בכך – זה יסייע לך להתחייב ולבצע מעקב.
• צא לדרך! כדי שלא תגלה, כדברי מרטין לותר- כמה מהר 'לא עכשיו' הופך ל'לעולם לא'.. בהצלחה!!!

הטוב ביותר האפשרי

כשאני חושבת על ההתנהלות מול הילדים שלי בחופש הגדול, אני בעיקר חשה תסכול ואכזבה מעצמי. חברותיי מעלות לסטורי דברים נהדרים שהן עושות עם הילדים שלהן ואילו אני רק מחכה שהחופש יסתיים ושהילדים יחזרו למסגרות. מה לעשות?
הפסיכואנליטיקן ויניקוט טבע את המושג- 'אמא טובה דיה'- Good enough mother (שנכון, גם לאבות). כהורים אנו משתדלים להיענות לצרכי ילדינו, אך ברור שאין באפשרותנו לספקם באופן מלא. יש בזה לימוד חשוב להתפתחות ההבנה שלא תמיד הילד יוכל לקבל כל מה שהוא רוצה, כאן ועכשיו ומלמד את הילד לווסת את רגשותיו ולדחות סיפוקים. חשוב שתזכירי לעצמך, במיוחד בתקופה מאתגרת זו של החופש הגדול- שאת אמא מספיק טובה.
באופן אישי, אני לא מתה על המילה "מספיק". היא מזכירה לי ציון "לא משהו" בתעודה. אך גיליתי שבמילה "מספיק" מקופלות המילים "ספק" ו"סיפוק".
ואולי זהו סוד הקסם- לדעת לנוע בין הספק- האם אנו פועלים כפי שרצינו ותכננו לבין תחושת הסיפוק כשאנו מצליחים לעמוד לפחות בחלק מהאתגרים.
מה לעשות?
• תעשו צ'יז- לפי תיאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר, אנו משווים את עצמנו לאחרים על מנת להעריך את היכולות והתכונות האישיות שלנו. אולם, רובינו לא מעלים את הרגע של "לפני ואחרי "התמונה עם החיוך והכיף ולמעשה, מייצרים מציאות מסולפת כאילו הכל מושלם. אז זהו... שלא. ההשוואה לחברותייך לא מועילה עבורך ורק מייצרת תסכול ורגשות אשמה ונחיתות. זכרי- מה שעובד לאחרים אינו בהכרח נכון לך. אנו אולי רואים פיסת דשא קטנה (וירוקה) של השכן אך לא יודעים על המצוי בביתו. ולכן מומלץ לגבש ציפיות מותאמות עבורנו בהתאם ליכולות ולצרכים שלנו. במקום להתבונן בתמונות - נסי לשוחח שיחה אמיתית מלב אל לב עם חברה ולשתף בקשיים. אני בטוחה שתגלי שאת לא לבד.

• זה הזמן לסלוח- היכולת לסלוח לעצמנו מאפשרת לנו לפעול ממקום טוב יותר. כאשר אנו מופעלים מרגשות אשם אנו נוטים להגיע למקום של פיצוי או כניעה.

• צעד צעד- מה זה בכלל אומר להיות הורה טוב? בפועל זה מיליון ואחת פעולות קטנות. בחרי דבר אחד קטן שהיית רוצה לשנות כבר מחר בבוקר בהתנהלות שלך מול הילדים, כמו- לפתוח את היום בשיר, להכין יחד ארוחת ערב, למצוא עשר דקות של שיחה אישית עם כל ילד לברר לשלומו. וצאי לדרך.

• ביי ביי "מושלם", ברוך הבא "כל הכבוד"! - אושר הוא תבלין סודי וחמקמק. לא פעם אנו משחקים איתו מחבואים. נסי להגביר את עוצמתם של הרגשות החיוביים בחייך כמו הכרת תודה, סיפוק ותקווה. פרופ' פרדריקסון ערכה מחקר העוסק באיזון בין רגשות שליליים לחיוביים. לטענתה, יש לקיים יחס של 1:3, כלומר כדי להרגיש מאושרים עלינו לחוש שלושה רגשות חיוביים על כל תחושה שלילית. נוכל להזמין תחושות חיוביות בכך שנכוון זרקור על הדברים הטובים בחיינו. בתקופה המאתגרת של החופש הגדול חשוב לא רק ללמוד מטעויות אלא גם לקחת אחריות על ההצלחות שלנו. בסוף יום כתבי לעצמך שלושה דברים (קטנים וגדולים) שעשית.(אני מתעדת בקבוצת וואטצאפ פרטית של "מילים טובות") פרגני לעצמך על היש.


• להיות ברגע - מרכיב העשוי להגביר רגשות חיוביים הוא יצירת מעורבות במה שקורה לנו. להביא את עצמנו לתוך החוויה ולהתמקד ביופי ובפשטות שבה. וזה לגמרי הרגע, שבו נחוש מספיק טובים. מספיק פלוס.

• לא עליך המלאכה לגמור- הטמעת הרגלים ויצירת שותפות הדדית חשובה לא רק בחופשה אלא כל השנה. ילד השותף למטלות הבית ולתכנון זמן חש שניתן לסמוך עליו, שהוא תורם ושותף והוא מרגיש שייך ובעל משמעות , רואה את האחר ומעריך יותר מה שעושים עבורו.

• להיות הטוב ביותר האפשרי- ד"ר טל בן שחר מבחין בין ה״אופטימליסט״ (מהמילה ״אופטימום״- הטוב ביותר שאפשר) שמוכן לפעול למען השגת מטרותיו, אך יודע גם ליהנות מהדרך ולהסתפק במצב הקיים הטוב האפשרי. לעומת ה"פרפקציוניסט" שאינו מוכן להתפשר עם תוצאות שהן פחות ממושלמות, חושש מכישלון ונותר לבסוף בתחושת אכזבה ואשמה. הלוואי שנצליח להגדיר מראש ציפיות שיזקקו את הגרסה המיטבית האפשרית שלנו.

איך מגבסים לב שבור

הייתי בזוגיות מדהימה וכבר התחלתי לתכנן את הצעת הנישואין. לפני כחודשיים הבחורה החליטה לסיים את הקשר ומאז אני לא מצליח להתאושש. אני מדבר עליה הרבה עם חברים ומנסה לברר מה קורה איתה. כולם ממליצים שאתחיל לצאת שוב, אבל זה ממש קשה ואני מתוסכל מעצמי שאני לא מצליח להמשיך הלאה. כל דבר קטן מזכיר לי אותה ואת החוויות שעברנו, ובליבי אני מקווה שעוד נחזור. מה לעשות?
פרידה נחשבת לאחת החוויות הכואבות, במיוחד כאשר אנו לא צפינו או יזמנו אותה. הקשר הזוגי מהווה עבורנו קרקע בטוחה ומספק צרכים בסיסיים של תחושת שייכות ואהבה. פרידה מקפלת בתוכה תחושת נטישה והתערערות העולם הפנימי. אנו נותרים עם סימני שאלה – "מדוע זה קרה? האם היא עוד חושבת עליי? מה יכולתי לעשות אחרת?" מנסים לנתח סיטואציות של "אילו" ו"אם רק" ולרוב לא מוצאים תשובות. ומתוך הכאב נוצרת נטייה להאדיר ולהיזכר בעיקר ברגעים היפים ולצייר תמונה מושלמת (אך לא שלמה) של מה שהיה. אתה חווה כעת תקופת משבר. המילה "משבר" מתכתבת בעיקר עם קושי ושינוי לרעה, אך בלשון המקרא "משבר" הינו גם פתח הרחם שנשבר בזמן הלידה. ללמדנו, שמשבר יכול לשמש התחלה חדשה וניתן לצמוח מתוכו.
מה לעשות?
• הדבר הקשה ביותר בלהמשיך הלאה הוא לא לרצות זאת. יש המפתחים התעסקות אובססיבית (כמו מעקב אחר בת הזוג ברשת החברתית) במטרה לחוש שליטה. הקושי לשחרר דורש לעיתים התערבות מקצועית. כל עוד תחזיק בתקווה, שאולי תחזרו- תתקשה להמשיך הלאה. תהליך האובדן דורש עיבוד, ובעיקר הבנה והשלמה שהקשר הסתיים. ברגשות אין תמיד הדדיות ויש לכבד את ההחלטה ולנסות להרפות. ולכן בדומה לתהליך של גמילה- הדבר הנכון הוא להתנתק. לא לנסות לשכנע את בת הזוג או לברר אודותיה עם אחרים ואף להרחיק מהעין תמונות ומזכרות של הקשר.
• לב שבור הוא לב שלם- חשוב לגייס חמלה עצמית ולא לכעוס על עצמך שהפרידה עדיין מעסיקה אותך. אל תיקח את הפרידה כ"כישלון אישי" או כהוכחה לפגמים, שאולי קיימים בך. אתה לא הראשון וכנראה גם לא האחרון שחווה זאת. אין ספק שהפקת לקחים חשובה כדי להיבנות לקראת הקשר הבא, אך לא כדי להכות על חטא או לחוש תחושות אשמה. לב שבור מעיד על מוכנות להיות בפגיעות שנדרשת לקשר קרוב. בהרצאה מומלצת של טד- הפסיכולוג גיא ווינץ' מציע כלים להתקדם הלאה ואומר שהלב שלנו יכול להיות לפעמים שבור, אך אנו לא צריכים להיפרד ממנו אלא ללמוד למלא את החלל הריק של התמונה שירדה מהקיר. יש בך כוחות של ריפוי וצמיחה. זכור שאהבה אינה משאב מוגבל אלא משאב מתחדש.
• אחר המעשים נמשכים הלבבות- תתלבש יפה, תחייך, צא לבלות, הקשב למוזיקה שעושה לך טוב, צא לפעילות גופנית המשחררת אנדורפינים (משככי הכאבים הטבעיים של הגוף), פנק את עצמך. גם אם בתחילה זה מרגיש מלאכותי- עם הזמן הרגשתך תשתפר.
• במבט לאחור- הזיכרון שלנו הוא דבר מתעתע ולא ממש מדויק. אם אתה מתעקש לשחזר רגעים מהעבר נסה לחזור גם לרגעים הפחות מדהימים שהיו בקשר- להתלבטויות, לחששות, לתמונה הדיס-הרמונית שכנראה הובילה לפרידה, ואולי כך יקל עליך לקבלה ולהשלימה.
• אין קיצורי דרך. לזמן קצב משלו. מרבית האנשים מדווחים לאחר פרידה על מצב רוח ירוד, הפרעות בשינה, קושי ליהנות וירידה בדימוי העצמי. עם הזמן עוצמת התסמינים פוחתת אך במידה ועדיין קיימת בעיה משמעותית בתפקוד- יש לשקול קבלת עזרה מקצועית.
• לגדל תקווה- בשלב זה הניסיון לייצר זוגיות חדשה נמצא בצילו של הקשר הקודם- כמו השוואה לבת הזוג הקודמת ולחוויות שצברתם. מצב זה עלול להוביל בתחילה לקשרים קצרי טווח ומרובי אכזבות. זה נורמלי ומובן. אך אל תתייאש. דאג להשקות מדי יום את זרעי התקווה לזוגיות חדשה. טיפ נהדר שעוזר לי להתמודד עם משברים הוא לדמיין תמונה עתידית ואפילו לכתוב מכתב מהעתיד ולספר לעצמי על דברים נפלאים שממתינים לי.
• אנשים נולדים לתוך קשר, גדלים וצומחים מתוכו. מערכות יחסים הן חלק משמעותי בחיינו. כשם שיצירת קשרים היא חלק מהחיים כך גם פרידות. פרידה מעידה אולי על טיב הקשר והתאמתו אך לא על ערכם של בני הזוג. ולב שבור -סופו להתאחות, להתחזק ולמצוא אהבה חדשה ומיטיבה.

החופש לבחור

כאמא למתבגרים אני חוששת מהתקופה הקרובה. החופש רק התחיל ואני כבר רוצה שיסתיים. היציאה ממסגרת גורמת לבעיות ועימותים. אין לי כוח לריב על זמני תפילות, שעת הגעה הבייתה, סגנון הבילוי ועוד. מה לעשות?

כשהיינו ילדים שרנו: "הכול, הכול אני יכול ... כי זה החופש הגדול" – התחושה שהנה סוף סוף הגיע החופש המיוחל- הזמן שלנו לנוח, להיות אדון לעצמי ושאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות ומתי.
בפועל המסגרת הלימודית משתנה, אך עדיין אנו ממשיכים להיות חלק ממשפחה, ממסגרת קהילתית וחברתית. החופש האמיתי הינו החופש לבחור כיצד לנצל את הזמן העומד לרשותנו ומה ימלא את המצברים שלנו.

מה לעשות?

• גוגל החיפוש הנפשי- מתח נוצר כתוצאה מהפער בין ציפייה למציאות. העמדה הנפשית כלפי החופשה תקבע במה נתמקד ומה נעצים ונגדיל. האמירה-"החופש רק התחיל ואני כבר רוצה שיסתיים" מתארת תחושת חוסר אונים ותסכול. נסי להכניס ביטויים נוספים ל "גוגל החיפוש הנפשי" כמו- "מה יפתיע אותי לטובה? היכן אני יכולה לסמוך על ילדיי?" בכוחן של מילים להשפיע על המציאות.

• לבחור את המלחמות והנצחונות- ילדים זקוקים לגבולות ולמנהיגות הורית. אולם הורות למתבגרים מצריכה לבצע חשיבה והתאמה של דרכי החינוך והתקשורת. ראשית דונו ביניכם (ההורים) מהם הדברים שחשוב לכם להקפיד ומה ניתן להניח בצד. פעלו כצוות. לא חייבים להיכנס בכל עניין לקונפליקט. ואל תשכחו לבחור את הניצחונות- להקפיד על זמן איכות שאתם מבלים עם כל ילד, להקשיב ולא לנאום, ציינו מה אתם לומדים ממנו, העצימו את יכולותיו. מחקרים מלמדים שקשר יומיומי ונוכחות הורית מפחיתים את התנהגויות סיכון בקרב מתבגרים.

• ההגה בידיים שלכם- קונפליקט במערכת יחסים מעיד על מרחב בטוח בו אני מסוגל להביא את צרכיי ורצונותיי. כולנו שונים זה מזה וטבעי שלא תהיה הסכמה מלאה. השאלה אינה האם קונפליקט הינו דבר טוב אלא האם אני יודע לנהל אותו או מנוהל על ידו. במידה ונוצר עימות- אל תיגררו לצעקות ואמירות שאחר כך תצטערו עליהם. אתם הדמות הבוגרת האוחזת בהגה ומשמשת מודלינג כיצד לנהל קונפליקט. קחו נשימה. דברו בטון רגטע. לעיתים עדיף לקחת פסק זמן ולשוחח לאחריו ממקום שקול.
.
• תאום ציפיות- במרבית המוסדות מקיימים "ימי הערכות" לקראת שנה"ל. כדי להוציא את המיטב מהחופשה מומלץ להיערך מראש גם לקראתה. בתאום ציפיות עם כל ילד (בנפרד בהתאם לגילו וצרכיו) קבעו מסגרת מוסכמת.

• אחריות לחירות- ויקטור פרנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות" אמר לפני עשרות שנים כי פסל החירות המוצב בחוף המזרחי אינו מספיק. חופש ללא אחריות מהווה סכנה. פרנקל המליץ לאמריקאים להקים פסל נוסף בחוף המערבי– פסל האחריות. החיים אינם רק זכויות. חירות בלבד עלולה לגרום להתחמקות מאחריות. עודדו את המתבגר לשלב בלו"ז החופשה ביצוע משימות בבית ופעילות למען הזולת.

• הזדמנות למשהו טוב- חופש הוא הזדמנות נהדרת להוריד הילוך מהמרוץ היומיומי ולהקדיש זמן ל "יחד המשפחתי"- זה הזמן לפתוח את כל קבצי התמונות והסרטונים שבמחשב, לצחוק, להיזכר בחוויות המשותפות, להכריז על ערב תחרות שפים משפחתי ולבשל בהנאה, לטייל, לשפץ יחד פינה בבית, לקבוע "רגע של חסד" בו כל אחד מבני המשפחה יפרגן ויספר על רגע טוב שעבר עליו.

זכרו ש "החוויות של היום הן הזיכרונות של המחר" ובידינו הבחירה כיצד לעצב את אלבום חיינו.

אתה אני והפרעת הקשב

בשנים האחרונות החלפתי כמה מקומות עבודה וכעת החלטתי לעשות הסבה מקצועית. בעלי טוען שזה קשור להפרעת הקשב שלי ומתלונן שהיא באה לידי ביטוי גם במערכת היחסים שלנו - כשאני מתפרצת במהירות, לא קשובה, שוכחת תאריכים חשובים, מאחרת, מבולגנת ו... הרשימה ארוכה. אני מבינה שלא פשוט לחיות איתי... אבל האמת שנעלבתי שהוא מתמקד רק בדברים השליליים ולא מבין ותומך בי. מה לעשות?
רבים טועים לחשוב שהפרעת קשב מתבטאת בעיקר בתחום הלימודי, אך למעשה מדובר בהתנהלות בלתי נפרדת מאישיות האדם המלווה אותו במהלך חייו, בהתמודדות בעבודה, בהורות, בזוגיות וביחסיו עם סביבתו ועם עצמו.
להיות נשוי לאדם בעל הפרעת קשב הינה חוויה המכילה מנעד רחב של תחושות ועשויה לעיתים להיות מבלבלת ואף מתסכלת, שכן בסופו של דבר- זוגיות אינה נשענת על אהבה ותשוקה בלבד, אלא מבוססת על היכולת לעבוד בשיתוף פעולה במערכת הרמונית.
אדם בעל הפרעת קשב מוסח בקלות- מה שעלול לייצר אצל בן/ת הזוג תחושת תסכול מתמשכת על כך שהזולת עסוק בענייניו, שוכח דברים חשובים ואינו מתחשב. התסכול מביא לתוקפנות ולכעס המסלימים קונפליקטים זוגיים. עם הזמן ככל שהבעיה מחמירה ומתמשכת הרי שבן/ת הזוג נשחק מהקושי להבין ולהיות "הבוגר האחראי", המכיל והסולח.
אנשים המתמודדים עם הפרעת קשב חווים צורך גבוה בריגושים, הם משתעממים בקלות ומתקשים בשליטה ובוויסות עצמי. מאידך אי אפשר להתעלם מההתלהבות האנרגטית, החשיבה היצירתית, הרגישות, הראיה הכוללנית ונקודת המבט הייחודית שהם מביאים.
כשם שלא נבקש מאדם בעל מגבלת ראיה שיסיר את משקפיו וינסה לקרוא בלעדיהם, כך חשוב להבין שהתנהלות הנובעת מהפרעת הקשב אינה באה חלילה ממקום של עצלנות, רצון לפגוע או חוסר אכפתיות. לצד המודעות לקשיים ולהשלכות שיש להפרעת הקשב לא רק על האדם העצמו אלא גם ברמה המשפחתית והזוגית (כמו החלפת מקומות עבודה, התנהלות בבקרים, ארגון וסדר בבית ועוד) מומלץ להפחית למינימום את אחוזי האשמה ולהגביר את אחוזי האחריות האישית והזוגית ולמצוא יחד פתרונות יצירתיים שיסייעו להתנהלות יעילה ומיטיבה עבורכם.
מה לעשות?
כולנו על הרצף - השתדלו שלא לתייג זה את זה. התווית גורמת לכך שאנו יוצרים תבנית חשיבה מקבעת שאינה מאפשרת שינוי וצמיחה. הפרעת הקשב היא אולי חלק ממני אך אינה מגדירה את מי שאני. לכל אחד מאיתנו אתגר עימו הוא מתמודד ולרוב כולנו מצויים איפשהו על פני הסקאלה.
קצר ולעניין - אנשים המתמודדים עם הפרעת קשב נוטים להתפזר וחשים צורך להתנתק. כאשר מבינים שזה לא בהכרח מכוון נגדנו אלא חלק בלתי נפרד מההפרעה קל יותר לנסות למצוא דרכים יעילות להתמודדות. לפעמים שיחה שאינה תחומה בזמן, או תכנון של חודש קדימה עשויים להתפס עבור אדם המתמודד עם הפרעת קשב כנצח. ולכן כדאי להתחיל בעיקר, להתמקד בכל פעם בנושא אחד, להגדיר חלוקת תפקידים ברורה ולו"ז מפורט.
ללמוד ריקוד חדש - בקרב זוגות שאחד מהם מאותגר קשב עלול להתפתח דפוס לפיו האחד נוטל על עצמו את האחריות לתכנון ולביצוע המשימות וחש כמבוגר האחראי בעוד האחר נכנס למשבצת הילד הזקוק להכוונה ותזכורות אינסופיות. ובכן, הגיע הזמן ללמוד צעדים חדשים לריקוד הזוגי שלכם, לצאת מהדפוס של "הורה-ילד" בו האחד מנסה לחנך את השני ולזכור שאתם צוות! באפשרותכם להפיק את המירב כך שכל אחד יוביל בתחומי החוזקה שלו.
תחדש לי – אנשים בעלי הפרעת קשב נוטים להשתעמם בקלות ונמשכים לגירויים חדשים. בנוסף, מאותגרי הקשב חווים סערה פנימית של רגשות ומחשבות שעלולה ברגע אחד להתפרץ ללא התראה מראש. הם מגיבים באימפולסיביות ולכן זקוקים לתרגל מיומנויות של שליטה עצמית. לפיכך, השתדלו לקבל ביחד החלטות משמעותיות בתחום העבודה/ המשפחה ולסייע זה לזה לקחת בחשבון את הסיכויים והסיכונים שבכל החלטה.
ומה עם הבונוס? בל נשכח את ההטבות הנלוות להפרעת הקשב כמו- יצירתיות, אנרגיה מתפרצת, יכולת לקלוט כמה דברים במהירות ובו זמנית, זווית ראיה ייחודית, סקרנות ופעלתנות, התלהבות, אינטליגנציה גבוהה, יכולת להתמקד באופן אינטנסיבי בתחום מסוים (מיקוד- יתר), חוש הומור, נתינה ורגישות ללא גבולות ועוד... במקום להתמקד בשלילי, דברו על זה, שתפו בתחושות, נסו להתיידד עם הפרעת הקשב, להכיר את הצדדים המגוונים שלה, לצחוק עליה ביחד וללמוד לחיות לצידה.

ילד הורי

חבר קרוב של אבא שלי נפטר לפני כחודש בפתאומיות. מאז אבא שלי לא ממש מתפקד. הוא מסתגר, ישן הרבה, לא רוצה שנצא לטייל כמו פעם, בקושי מדבר (גם לפני כן הוא לא היה דברן גדול). אני מנסה לעודד אותו, לשתף בדברים שמחים, להציע לו לצאת איתי להליכה ועוד. אמא שלי אומרת שצריך לתת לזה זמן אבל מרגיש לי שהיא לא מבינה את חומרת המצב ולא מספיק לוחצת עליו שיפנה לעזרה מקצועית. אני חוששת שהמצב יחמיר וחשה תסכול שהוא מנסה להתמודד עם המצב לבדו. מה לעשות?
יקרה, בדומה לאדוות הנוצרות במים- למה שקורה לנו יש השפעה על המעגלים שסביבנו. אביך מתמודד כיום עם משבר של אובדן משמעותי, ואין ספק שכולכם חווים תקופה מורכבת המאתגרת את כל בני המשפחה בשריר החוסן הנפשי והתמיכה ההדדית. קושי זה מועצם במיוחד כאשר ההורה האמון על החוסן המשפחתי מסרב לקבל סיוע.
במצבי משבר משפחתיים (כמו גירושין, פיטורים מעבודה) ואובדן עלול להתרחש מצב בו אחד הילדים נכנס למשבצת ההורית. לפי תיאוריות מערכתיות זו הדרך של המשפחה לייצר איזון (הומאוסטזיס). לעיתים, כאשר נוצר העדר בתפקוד של אחד ההורים, באופן אוטומטי ולא מודע, אחד הילדים מזדרז למלא את החלל ולקחת על עצמו את התפקיד. לרוב זהו הילד הבכור או החזק מבין האחים. אולם תפקיד המבוגר האחראי בטרם זמן עלול להיות מעמסה כבדה שאינה מותאמת לבשלות הרגשית.
מה לעשות?
להיות מציל- ובכן, נכנסתי לגוגל לבדוק מהן הדרישות כדי להתקבל לעבודה "להיות מציל". מתברר שכדי להתקבל לקורס הכשרה למצילים עליך להיות לפחות בגיל 17 ותשעה חודשים, בנוסף לאישור רפואי ועמידה במבחני כניסה הכוללים שחיה וצלילה... גם היכולת שלנו להציל אחרים ולסייע דורשת כוחות נפש ומיומנויות. לעיתים ילדים השותפים לקשיים של הוריהם עלולים להיכנס למערבולת של חוסר אונים, אשמה ותסכול בשל העדר כישורי התמודדות וניסיון חיים. ילד אמור להתפתח בהתאם לשלבי גילו. כאשר הילד נשאב להתמודדות שאינו מותאמת ליכולותיו עלולה להתפתח תחושה שמצפים ממנו למענים של מבוגרים, אך לא תמיד יש לו את היכולת הרגשית והפיזית להיענות לצרכים אלו, מה שמביא לתחושת תסכול ופגיעה בביטחון העצמי. לעיתים היפוך תפקידים הוא זמני, אך לא פעם הוא עלול להפוך למציאות קבועה.
חשוב לדעת שמערכות היחסים בבגרות עשויות להיות מושפעות מהתפקיד של "ילד הורי". התלות שמתפתחת בין הורה לילד עלולה לגרום לכך ש"ילדים הוריים" יהיו עסוקים בעיקר בזיהוי וחיזוי צרכים של אחרים, יתקשו לנהל מערכות יחסים שוויוניות משום שגם בזוגיות הם ימשיכו למלא את התפקיד שיועד להם בילדות – להיענות לצרכיו של האחר.
להיות ראוי- ילד הורי עשוי לחוות "בגרות מדומה" שכן הוא לא באמת בוגר אלא סיגל לעצמו התנהגויות של אדם מבוגר הכוללות דאגה לצרכיו הנפשיים והפיזיים של ההורה. הטיפול בהורה מזכה אותו במשוב חיובי, הוא חש רצוי וראוי אך למעשה זה מותנה ביכולתו לספק את צרכי ההורה. וכאשר הוא לא מצליח לעמוד במשימה הקשה הוא חש כשלון ואכזבה מעצמו. על כל אחד מאיתנו לחוש ראוי ללא תנאי. זכרי- את אהובה וראויה בדיוק כפי שאת.
זה יבוא עם הזמן- לפעמים גם זמן צריך זמן ואין קיצורי דרך. אל תשכחי שחלף רק חודש מאז האובדן הטרגי. לפני שמערבבים את מרכיב התקווה בתהליך הריפוי יש להסתכל לכאב בעיניים, לחוות את העצב, לתת מקום לעבד את הרגשות הקשים, לזכור שלכל אחד דרך התמודדות שונה וקצב שונה ועלינו ללמוד לכבד זאת תוך מתן תשומת לב ודאגה.
מי יציל את המציל- קשה מאד לראות את ההורה מתמודד עם כאב וקושי. איני מצפה חלילה שתתעלמי ממצוקתו של אביך. חשוב לבטא אמפתיה, אכפתיות ולסייע במשימות שונות אך עליך לדאוג גם למקור תמיכה עבורך שיידע לאזן, לעודד, להכיל את הקושי שלך ולשקף מתי עליך להתמלא בכוחות ולשמור על עצמך.

...
...

שח"ל 6 כפר סבא​

054-4798064​

שלח

שם מלא

שדה חובה

תודה שפנית אלינו,

ניצור אתך קשר בהקדם האפשרי​

מייל 

שדה חובה

טלפון

שדה חובה

הודעה

שדה חובה

צרו איתי קשר

בכל שאלה ובקשה אל תהססו לשלוח לי הודעה..