בלוג

יום אחד זה יקרה


יש לי הרבה דברים שאני חולם לעשות כמו להתחיל לרוץ, לכתוב ספר, לנגן ..אני בעיקר טוב בלזרוק רעיונות אבל לא מצליח ליישם אותם בשטח, כשאני מתחיל ומבין שזה ידרוש ממני מאמץ והתמדה, אני עוזב את זה די מהר. מה אפשר לעשות?
כידוע "גם מסע בן אלף מייל מתחיל בצעד קטן אחד"(לאו דזה) מתברר שסוף הציטוט (הפחות מוכר) ממשיך וטוען - "וגם מסתיים בצעד קטן אחד". זו כנראה המהות של כל תהליך- אין קיצורי דרך. הכל מתחיל ונגמר בצעדים קטנים יומיומיים. תוצאה חיובית ויציבה מושגת בתהליך איטי ובטוח. אולי רק בתכניות טלוויזיה כוכבים נולדים ברגע.
אז... מה לעשות?
• מדוע? רגע לפני שאתה מגשים חלומות. נסה לעצור ולברר לעצמך- מה הסיבה שחשוב לך להתחיל לרוץ, לנגן, לכתוב ועוד. מה מניע אותך? האם מדובר בסיבה פנימית או חיצונית? האם להתחיל לרוץ כי "כולם רצים" ?או שמצפים ממני? יש החוששים מכישלון (או מהצלחה) ויעדיפו לדחות את המטלה. משימה הנובעת ממוטיבציה פנימית מעלה את הסיכוי להתמיד ולהצליח בה.
• אל תחכה לרגע הנכון- בפועל הוא לא באמת מגיע. יש לקבוע זמנים או טקסים קבועים ופשוט מתחילים. עצם העשייה תביא לעוד עשייה. כאשר מגיע זמן כניסת השבת, גם אם לא נתאים לנו- נעצור הכל ונדליק נרות. כך נקבע מסגרת למה שחשוב לנו ונפנה לכך זמן. בעזרת משמעת עצמית או במסגרות קבוצתית של קבוצת ריצה, סדנת כתיבה או חוג נגינה.
• ערך ולא מטרה – חשוב להציב מטרות, אך לא פחות משמעותי הוא לבחון אלו ערכים מנחים אותנו ומכוונים אותנו למימושן. אתה רוצה לנגן? שאל את עצמך- אלו ערכים מצויים בפעולת הנגינה? ערך היצירתיות, השמחה, ערך השלווה והרוגע, אולי ערך החברות בשיתוף בפני החברים? וגם אם לא תהפוך לנגן דגול ( בדומה לרובנו) אין זה אומר שוויתרת לחלוטין על המטרה. שכן גם בביצוע צעד אחד קטן מימשת ערך– כאשר פרטת תווי נגינה של שיר אחד בלבד יצרת רגע של רוגע ושמחה, שיתפת חבר ואולי אפילו גילית בך יצירתיות שלא שיערת שקיימת בך. מימשת משהו מהערכים המונחים בבסיס המטרה. אמנם המטרה לא הושגה בשלמותה אך כבר בצעד הראשון יישמת את הערך שפועם בך. אל תזלזל בכך.
• לכוון את הפוקוס לתהליך- התמקדות בתוצאות בלבד (כמו כמה ק"מ רצתי?) עלולה לפגוע במוטיבציה שלך. התוצאה אינה בהכרח מגיעה מיד. לעיתים היא מתעכבת. עצם התהליך הוא המשמעותי והחשוב.
• לתחקר את רגע ההצלחה- השתדל אחת לשבוע לערוך "ניתוח מקרה של הצלחה"- הצלחה במשימות מעלה את תחושת המסוגלות העצמית , ולכן מומלץ להתבונן אפילו בהישג קטן ולברר- מה היה החלק שלך בהצלחה? מה סייע לך להתמיד באותה משימה?
• הנאה גורמת להנעה-הצלחה אינה חייבת להיות קשורה בעבודה קשה. מותר גם ליהנות! בדוק- מה גורם לך הנאה? אולי כדאי לרוץ עם מוזיקה טובה? אל תשכח לתת לעצמך חיזוקים על הביצוע והעמידה ביעדים.
• לבחור משהו אחד-דמיין להטוטן המפריח כדורים באוויר. לעיתים הכנסת כדור אחד נוסף תביא להפלת כל הכדורים. ולכן התמקד במשימה שאתה רוצה ומעריך שבאפשרותך להתחייב אליה בחודש הקרוב.

• פשוט לעשות! בצע פעולה מידית וקצרת טווח. לעיתים רק לאחר שמתחילים לבצע את המשימה החשש מתפוגג, העניין בה גובר ואפילו נהנים. כשאני מהרהרת האם ללכת לחדר כושר.. במקום להתלבט ולתת לתירוצים לנהל אותי, אני פשוט נועלת את נעלי הספורט ומכאן הדרך לחדר כושר קצרה יותר. לפעמים עצם הידיעה שעומדת בפניי משימה עצומה עלולה לייאש ולגרום לנו מראש לוותר. ולכן הפתרון אינו "הכל או לא כלום" אלא לפרוט את המשימה הגדולה לסדרת פעולות קטנות ברות-ביצוע. פתח יומן והקדש רבע שעה לקביעת יעדים ולו"ז מסודר לשבוע ולחודש הקרוב. פרופ' דן אריאלי מצא שהפתרון הטוב ביותר לדחיינות הוא גם הפשוט ביותר -לקבוע מועדים קצרים, וסנקציות על אי־עמידה בהם. קשה לך לגייס את עצמך? בקש עזרה! פנה להורה/חבר(רצוי דמות קרובה אך מספיק קשוחה) שיוודא שאכן ביצעת את המטלות שתכננת. פנה ביומן זמנים ספציפיים לביצועה, ולא רק "כשיהיה לי זמן", הגדר יעדים ספציפיים שברצונך להגיע אליהם ושתף אנשים בכך – זה יסייע לך להתחייב ולבצע מעקב.
• צא לדרך! כדי שלא תגלה, כדברי מרטין לותר- כמה מהר 'לא עכשיו' הופך ל'לעולם לא'.. בהצלחה!!!

לטוס על זה

המשפחה שלי אמורה לטוס בסוף הקיץ לטיול בחו"ל. אף פעם לא עליתי על מטוס, ותכלס אני ממש מפחד מזה. איך מתגברים?


מתברר שאתה לא לבד.. פחד מטיסה נחשב לשכיח באוכלוסייה. לעיתים הוא מופיע לבד, ולעיתים קשור לפוביות נוספות כמו קלאוסטרופוביה (פחד מהימצאות במקומות סגורים) או אקרופוביה (פחד מגבהים).
חשוב לזכור, כי פחד הינו רגש חיוני, בעל כוח הישרדותי חשוב, שאמור להתריע ולאותת לנו שמשהו מאיים עלול להגיע, ובכך לשמור עלינו ולסייע לנו להתמודד. אולם, לפעמים הפחד מזכיר מערכת אזעקה משוכללת ועדינה, המתעוררת וצווחת בקולי קולות לכל תזוזה קלה. במצב זה יש לכוון אותה כך, שתדע להתריע במצב אמת, ולא לעורר חרדה מיותרת.
איננו רוצים לתת לפחד לנהל אותנו, ולגרום לנו חלילה לוותר על חופשה או על נסיעה חשובה בשל החשש לטוס.
קיימות דרכי התמודדות מגוונות שתוכל לארוז ולקחת איתך במזוודה -

• מה הפרשנות שלך?- ר' נחמן מברסלב אמר- "אתה נמצא במקום בו מצויות מחשבותיך. ודא- שמחשבותיך מצויות במקום שבו אתה רוצה להיות !". לפי מודל אפר"ת ( אירוע-פרשנות-רגש-תגובה) מה שמייצר את תחושת הפחד שלך, אינו האירוע עצמו (הטיסה) אלא הפרשנות שאתה מעניק לו (אולי המטוס יתרסק), וכתוצאה מכך הרגש ( חרדה) והתגובה הנובעים ממנה. בעזרת טיפול קוגניטיבי- התנהגותי (CBT) ניתן לזהות את טעות החשיבה המאפיינת את האדם החושש מטיסה כמו- "חשיבה קטסטרופלית" – על הגרוע מכל, ולנסות להחליפה במחשבה אחרת- " זה מפחיד- אבל זה לא מסוכן".

• הרפיה- בזמן חרדה הגוף דרוך ומכווץ, האדרנלין מופרש, הנשימות מהירות ושטוחות.
הסימפטומים הפיזיולוגים מעבירים מסר למוח שאנו בסכנה, והחרדה עולה.
בעזרת תרגילי הרפיה אנו מפחיתים את העוררות הפיזיולוגית ומורידים את מפלס החרדה. נסה לתרגל הרפיה של נשימות עמוקות- לנשוף החוצה את האוויר באיטיות (מומלץ באמצעות קשית), לכווץ את השרירים למספר שניות ולשחרר , להאזין למוזיקה מרגיעה, לעשות דמיון מודרך של מקום בטוח ומרגיע.

• חשיפה בדמיון- אחת הדרכים היעילות בהתמודדות עם פוביה מכונה הקהייה שיטתית (דה- סנסיטיזציה) – לפיה הדרך הטובה ביותר להתגבר על פוביה היא להתעמת איתה. הרעיון העומד בבסיס שיטה זו הינו פרימת הקשר בין החרדה למצב מסוים.
רגיעה וחרדה הינם רגשות מתחרים, כך שהמטרה של הקהיה שיטתית היא ללמוד להישאר במצב שמעורר פחד ולחוות רוגע בו זמנית. נסה לבנות מדרג של מצבים הקשורים לפחד מטיסה מרמה מתונה ועד רמה גבוהה המעוררים חרדה. לדו'- העלייה למטוס, שלב ההמראה, מצב של "כיס אוויר"- כשחשים רעידות קלות וכד'. בכל שלב מתרגלים הרפיה ורק לאחר שחשים ביטחון מתקדמים לשלב הבא. כך נעים בין השלבים בדמיון עד שהתמונה מאבדת מהיכולת שלה לעורר חרדה וניתן להתקדם לשלב הבא. בזמן החשיפות כדאי להשתמש בנשימות עמוקות, הרפיית שרירים, שימוש במשפטי התמודדות –"אני יכול להתמודד" ועוד..

• התבוננות- התודעה שלנו בנויה מזרם בלתי פוסק של מחשבות. לעיתים הדאגות כה מעסיקות אותנו שמבחינתנו הן המציאות האמתית. המטרה הינה לייצר התבוננות על המחשבות שלי, להבין שאני לא בדיוק המחשבות שלי - אלא מתבונן עליהן. נסה לדמיין שאתה יושב על גדת נחל, והמחשבות הן עלים הנסחפים בזרם או עננים בשמים. כאשר חולפת מחשבה מדאיגה או מטרידה- היא עוברת הלאה ובמקומה מגיעה מחשבה אחרת. בתרגיל זה איננו נלחמים במחשבה המלחיצה אלא מייצרים מרחב, שבו החוויה יכולה להיות נוכחת מבלי הצורך להיפטר ממנה. כך נצליח לייצר מרחק ביני לבין המחשבות שלי או "הכללים" שמנחים אותי בראש.

• הפרדה- תרגיל נהדר ופשוט, שמאפשר לייצר הבחנה בין המחשבות שלנו למציאות הוא היכולת לומר :"עוברת לי מחשבה שהמטוס עלול להתרסק.." במקום "המטוס יתרסק". עצם האמירה- עוברת לי מחשבה או אני שם לב שיש לי מחשבה.." מייצרת הפרדה ומפחיתה חרדה.

• הסחת דעת- לא ניתן לחשוב כמה מחשבות במקביל, ולכן באפשרותך להכין רשימה של הסחות שונות שיכולות לסייע לך בעת שהפחד יעלה כמו להאזין לשיר אהוב, לקרוא ספר, לדבר עם חבר, לצפות בסדרה מצחיקה, לספור כמה אנשים לבושים בירוק..

מאחלת לכם טיסה נעימה ומהנה!

מה כבר ביקשתי?

סדר וניקיון חשובים לי מאד. אם אני מגיע הביתה ויש בלאגן -אני ישר מתעצבן על כולם. אני אוהב לזרוק מה שמיותר, ואילו אשתי חושבת שצריך לשמור הכול. היא טוענת שאני מגזים ומלחיץ וזה גורם ללא מעט עימותים. מה לעשות?
כידוע, אין "זוג מושלם" אלא בני זוג המשלימים זה את זה. קיימים לא מעט פערים בין בני זוג בתחומים שונים כמו סדר וניקיון, העדפות בילוי, תפיסה חינוכית ועוד. עלינו לכבד ולקבל את העובדה שאנו שונים זה מזה, ולמצוא דרכים לגשר על ההבדלים מתוך איזון וכבוד הדדי.
אז...כיצד תעשו סדר יחד?
• האם באמת בערנו את החמ"ץ? האם הצלחנו להפחית את מחשבות ה"חייב/ מוכרח/ צריך"? אנחנו הרי לא חייבים להבריק את הבית, ולא צריכים לזרוק או לשמור הכול. שפת החמ"ץ מייצרת תובענות כלפי עצמי וכלפי הסביבה. נסו להחליף את מחשבות החמ"ץ במחשבות הער"ך – "עדיף /רוצה /כדאי"- "הייתי רוצה שהבית יהיה נקי יותר" או "כדאי שנמסור דברים". גם שינוי קל במילים עשוי להביא לשינוי מחשבתי ולהפחית את עוצמת הרגש השלילי. שינוי הפרשנות שלך למצב עשוי להביא לשינוי בתגובות השרשרת. כאשר אתה נכנס הביתה, מבחין בחוסר הסדר ומפרשו כזלזול או כחוסר אכפתיות- אתה מגיב בהתאם לפרשנות הסובייקטיבית שלך – מתעצבן וצועק. אשתך מצידה מפרשת את תגובתך כמוגזמת ותוקפנית ומגיבה בהתאם, וכך נוצר נתק וקושי בתקשורת. (ולרוב הבית לא הופך למסודר יותר). היכולת לנתח ולהבין את הפרשנויות השונות עשויה לעצור את "כדור השלג" ולהביא לשינוי בתגובות.
• סדר עדיפות- לכל בחירה יש תועלת ועלות. איני בטוחה שבית מסודר או אגירת דברים שווים מחיר של עימותים, מתח וכעסים. החיים אינם "שחור או לבן" ועלינו ללמוד להרפות במקומות מסוימים.

• תיאום ציפיות- מצאו זמן רגוע, שוחחו, הקשיבו לצורך של כל אחד מכם, נסו להגיע להבנה משותפת בנושא.

• Zoom out- קחו צעד אחד אחורה ונסו להתבונן על הסיטואציה ממרחק מסוים. לעיתים קל יותר לחשוב כיצד היינו מגיבים לסיטואציה אילו השכן היה משתף אותנו בחוויה דומה. היכולת שלכם להגיע להבנה תקרין על התמודדות עם קונפליקטים בתחומים נוספים. המטרה אינה רק שהבית יהיה מסודר אלא בעיקר- התהליך, הכבוד ההדדי והשיח שהצלחתם לייצר יחד.

• פרויקט "שפץ את בן זוגך"- דיאלוג זוגי בריא מתחיל ברגע בו נצליח להביא את המאמץ המתסכל והלא יעיל של "תיקון בן/ת הזוג" למקום של הדדיות בקשר ולקיחת אחריות אישית לתרומה של כל אחד מבני הזוג לקשר הזוגי.
• להפריד בין עיקר וטפל- כן, כבר הבנו, שאף אחד לא מושלם.( אפילו לא אנחנו). ננסה להתמקד במה שבאמת חשוב לנו בקשר.
• הדדיות –נסו לערוך רשימה של דברים שלשניכם חשוב להקפיד בתחום הסדר והניקיון-מהן המשימות שכל אחד לוקח על עצמו לבצע, לצד רשימה של בקשות הדדיות שהייתם רוצים לבקש זה מזה.
• כולנו שותפים!- כדאי לייצר מבחינה משפחתית תחושת שייכות. לפי אלפרד אדלר הצורך בשייכות הינו צורך בסיסי ביותר. מדובר בתחושה סובייקטיבית שפירושה- אני שייך, יש לי מקום במשפחה, יש לי מה לתרום ובלעדיי הפאזל חסר. כיצד נגביר את תחושת השייכות ? נחלק לכולם משימות בהתאם לגיל, מידת העניין והרצון. אדם המרגיש שייך מגלה מעורבות, וזה עובד גם בכיוון ההפוך- יצירת מעורבות מגדילה את תחושת השייכות. ולכן נשתדל להעביר מסר לבני הבית שאנו זקוקים להם, נפחית ביקורת ונבין שגם אם הדברים לא יבוצעו בדיוק כפי שרצינו הרי שזה עדיף על המצב בו נעשה הכול לבד.
• צרו אווירה חיובית- סדרו את הבית בליווי שיר אהוב, מוזיקה עושה מצב רוח טוב! ואל תשכחו שכולנו זקוקים לחיזוקים.
• עין טובה-התבוננו ביש. בחר נקודת מבט חיובית ,ללא שיפוטיות. לעובדה שאשתך לא זורקת חפצים שונים יש בוודאי יתרון במצבים מסוימים. לסיום, מסופר על זוג שעבר להתגורר בשכונה חדשה. האישה ראתה את השכנה תולה כביסה לייבוש, והתלוננה בפני בעלה על הכביסה המלוכלכת ששכנתה תולה. לאחר כחודש הופתעה האישה לראות את השכנה תולה כביסה נקיה, ואמרה לבעלה-"סוף סוף למדה השכנה לכבס..". השיב הבעל- "לא. היום קמתי מוקדם וניקיתי את החלונות שלנו..". זכרו- חיינו הינם החלון דרכו אנו בוחרים להתבונן על המציאות.

יש גבול

אני אוהבת לתת לאחרים. גם אם לא תמיד מתאים לי, אני פשוט לא מסוגלת לסרב.
אבל כאשר אני מבקשת משהו מבני המשפחה, חברים או אנשים בעבודה- אני מרגישה שהם עושים לי טובה, והרבה פעמים אני כבר מעדיפה לא לבקש ולעשות לבד. שמתי לב שזה בא לידי ביטוי בתחומים רבים ושונים בחיי, לרוב אני בתחתית סדר העדיפות. מה אפשר לעשות?

פתגם ידוע טוען ש"גדרות טובות עושות שכנים טובים". מתברר, כי עלינו ללמוד להציב גבולות גם במערכות היחסים שלנו.
אני נזכרת במשחק הילדות- "ארצות"/"תקיעות"- בו היינו מטילים סכין (איך נתנו לנו פעם לשחק בסכינים???) במשטח החול לתוך העיגול של היריב, ומנסים להגדיל את השטח שלנו.
במערכות יחסים שונות בחיינו אנו בוחרים כמה לאפשר לאנשים להיכנס לעולמנו, ומגדירים האם הגבולות נפרצו, והאם קיבלנו מענה הדדי לצרכינו.
אסרטיביות מוגדרת כסגנון תקשורת, בו את מסוגלת לבטא את דעתך ורגשותייך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך. רובנו לא נולדנו אסרטיביים – הבשורה הטובה היא שכמו תכונות אחרות – ניתן לפתח אותה.

מה ניתן לעשות?

התבוננות פנימית – כדי לגלות אסרטיביות ולהציב גבולות, על האדם ללמוד להקשיב לעצמו, לרצונותיו, ולברר מה הוא באמת רוצה (ולא רק מה מצפים ממנו או מה "נכון לעשות").
שימי לב במצבים שונים- כיצד התגובה של הזולת גרמה לך להרגיש? מה את היית רוצה? מה חשוב לך? כיצד את מביעה זאת?
שינוי מחשבתי – כידוע מחשבה מעצבת מציאות. ראשית, עליך להאמין, שחשוב ומותר לך להציב גבול, שמגיע לך לצפות ליחס הדדי ומיטיב מבלי לחוש אשמה.
אמצי משפטי חשיבה כמו- "אני לוקחת אחריות על מה שקורה לי", או "אני רוצה לפעול בהתאם לעקרונותיי, ולחוש ביטחון והדדיות בקשר", והימנעי מדפוסי חשיבה שגויים, כמו "אני עלולה לפגוע במישהו, ולכן עדיף שאוותר" או "לא יפה לסרב".

"גבול לפניך"- למדי לזהות מתי הגבול נחצה. את תאגרי בתוך תסכול ותמתיני מתי יגיע הפיצוץ. כאשר את מזהה שהגבולות מטשטשים ומתפתחת בעייתיות בקשר – הציבי תמרור! (קודם כל עבורך ולאחר מכן עבור הזולת) ושתפי בתחושותייך.

המסר –השיח האסרטיבי מאופיין מצד אחד בשיח ענייני, ועם זאת קשוב ומתחשב בזולת.
אל תצפי שאחרים יבינו מחשבות, משאלות, אמירות כלליות, רמזים או תירוצים. (עד היום זה כנראה לא עבד). העבירי את בקשתך באופן ישיר וברור- "אני לא מעוניינת. תודה" או "מצטערת, אבל זה לא מתאים לי". כדאי להדגיש כי דווקא משום שהקשר חשוב עבורך, היית רוצה להרגיש בנוח לסרב לבקשה או להביע אותה מול אדם משמעותי בחייך.

שפת גוף – מסתבר שכ- 70% מהמידע שנקלט בשיחה בין-אישית, מועבר באמצעות התקשורת הלא-מילולית. התאמני מול המראה ב"שפת גוף אסרטיבית" הכוללת – תנוחה יציבה, ערנות ונמרצות, טון דיבור בטוח ויצירת קשר עין.

למדי לבקש- בכל ריקוד יש לפחות "שניים לטנגו". ציינת, שפעמים רבות את מוותרת מראש על העזרה ומעדיפה לא לבקש- מה שאולי גורם לאחרים לא להציע או להניח שאינך מעוניינת בעזרתם. כשאנו מסייעים לזולת אנו חשים משמעותיים ומועילים. כאשר את מוותרת על עזרת האחר, את למעשה מונעת ממנו לחוש בעל-ערך עבורך ומונעת את חיזוק ההדדיות בקשר. לצד היכולת להציב גבול, כדאי שנתאמן בבקשת עזרה –מומלץ להיעזר בשיטת SMART -
ספציפיות (Specific)- במקום בקשה כללית –"אשמח שמישהו יעזור", עדיף לומר "תוכל בבקשה לשטוף את המטבח?" ,
משמעות (Meaningful) –"כשאתה מסייע לי אני חשה קירבה ואכפתיות". מעודדות לפעולה (Action-oriented)- "אם תושיט יד- נוכל לסיים את מטלות-הבית ולהספיק לבלות",
אמיתיות (Real)- "כשאתה שותף בעניין-זה ממש מקל עליי",
ומוגבלות בזמן (Time-bound)- "מתי את חושבת שתוכלי לעזור לי בזה?"

תודה- חשוב לייצר אווירה של מתן עזרה. לזכור לסייע לאחרים בחיוך (התבלין שמשדרג הכול), ולזכור להוקיר את מתן העזרה שקיבלנו ולא לקחת אותה כמובן מאליו.

לסיום, עלינו ללמוד לשמור על המיכל הפנימי שלנו. לא רק להעניק מתוכו לזולת, אלא גם למלא אותו. זכרי- "כשאתה נותן ומתרוקן זו הקרבה, כשאתה נותן ומתמלא זו אהבה" (גוילי). תרגלי את שריר האסרטיביות- העניקי ובקשי עזרה באופן הנכון והמדויק עבורך, ושמרי על מיכל מלא.

חישוב מסלול מחדש

אני נמצאת בשנת שבתון. במהלכה, התחלתי להתלבט האם לחזור למקום העבודה שלי. אני יודעת שהיום הייתי בוחרת בכיוון שונה (לא ברור לי עדיין בדיוק מה). הבעיה שיהיו לכך השלכות כלכליות, וזה לא הוגן שהמשפחה תשלם מחיר על החלומות שלי. וקשה לבצע שינוי בשלב זה, במיוחד אם אני לא סגורה על זה במאת האחוזים. בעלי טוען שזה אולי משבר "שינוי קידומת". מה לעשות?
רובנו התחבטנו בשאלה- מה נעשה כשנהיה גדולים? אם חשבנו שהבחירה המקצועית בתחילת הדרך אינה פשוטה, הרי שלבצע שינוי קריירה באמצע החיים הינו תהליך מורכב הדורש אומץ והקשבה ללב ולשכל.
הגעת לנקודה- בה את בוחרת לעצור, להתבונן על המסע שעשית עד כה ולקבל החלטה האם ברצונך לצאת לדרך חדשה. וכמו בכל מסע- לפני שיוצאים לדרך עלינו לארוז בתרמיל מקורות תמיכה פנימיים וחיצוניים. אינך יודעת בוודאות לאן יוביל השביל החדש, ומהי התחנה הסופית אליה את שואפת להגיע. זהו מסע הדורש התמודדות עם אכזבות, פחדים והרבה אמונה.
אז.. מה לעשות?
ראשית, שימי לב לאמירות המעכבות העולות בך. כדאי להקשיב גם לאמירות מקדמות שעשויות להביא אותך למקום שתרגישי בו מסופקת ומשמעותית יותר. כל שינוי (גם חיובי) דורש הסתגלות מחדש ומאתגר במצב של אי ודאות. למחשבות המעכבות יש תפקיד לשמור עלינו ולסייע לנו לצעוד במסע באופן שקול ואחראי. אולם, עדיין מדובר במחשבות שמשפיעות על תפיסתנו את המצב. כדאי לבחון אותן ולא לקחת אותן כעובדות מוגמרות. לדוגמא-
"קשה לבצע שינוי בשלב זה "- נכון. זה הולך להיות לא קל. אבל במהלך חייך בוודאי התאמצת להשיג דברים שהיו חשובים לך, גם אם עבדת קשה עבורם.
"אני חייבת לדעת ב-100% שזהו הצעד הנכון" – מרבית ההחלטות המשמעותיות והחשובות שקיבלנו בחיינו אינם ברמת ודאות מלאה, אלא עם סבירות מסוימת להצלחה. אם היינו ממתינים ל"חברת ביטוח" שתבטח את בחירותינו במאת האחוזים לא היינו מתקדמים ליעדים בחיינו.
"לא הוגן שהמשפחה תשלם מחיר על החלומות שלי" – גם לא הוגן שילדיך יגדלו עם אימא שאינה מסופקת ואינה מממשת את שאיפותיה. חשוב שבני משפחתך יהיו שותפים לתהליך ויתמכו בך. זכרי-השינוי אינו חייב להיות קיצוני אלא הדרגתי ומותאם. היות ויש לשינוי זה השלכות רבות מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי בתחום, שעשוי לסייע לך במסע המאתגר באופן מובנה ומותאם ולספק עבורך את המידע הנדרש.
הפסיכולוגים פרוצ'סקה ודקלמנטה, ניסו לענות על השאלה- מה מניע אותנו לערוך שינויים במהלך חיינו? הם תארו מספר שלבים במעגל השינוי. חלק משמעותי מתהליך השינוי מתרחש עוד לפני ביצוע פעולה ממשית, וכולל שינוי מנטלי ורגשי שעשוי לקחת זמן.
בשלב ההרהור מתעוררת מוטיבציה לשינוי הכוללת התלבטות ושקילת אפשרויות מבחינה שכלית ורגשית. בתחילה מתקיימת התבוננות פנימית וניסיון להשיב לשאלות- "מה מניע אותי לרצות שינוי?” "האם ואיפה אני מרגישה תקועה?”, "מה גורם לי הנאה?", "במה אני מצטיינת?" ובהמשך יתבצע חיפוש מושכל הלוקח בחשבון את המגבלות השונות.
בשלב ההחלטה - מתקבלת החלטה לפעול ומתגבשת תכנית פעולה. השיקול הכלכלי שציינת הינו מרכיב משמעותי ביותר, ולרוב מבטא פחד כללי משינוי. יחד עם זאת, מומלץ להכניס אותו בשלבים מאוחרים יותר כדי לא לחסום את מרחב הבחירה.
בתהליך השינוי תשמעי סביבך קולות פנימיים וחיצוניים, שיספרו לך מדוע כדאי או לא כדאי לשנות כיוון, ומה פתאום נכנס לך הג'וק הזה לראש...בידך הבחירה- לאיזה קול לתת יותר במה ואיזה קול כדאי להנמיך. יתכן ו"שינוי קידומת" מאפשר עצירה והתבוננות על הדרך שעברת עד כה, וחשיבה לחישוב מסלול מחדש. אינך צריכה להתנצל על כך או לבטל זאת. (יש האומרים שכדאי להקשיב ללחישות לפני שיהפכו לזעקות..). בני משפחתך בוודאי רוצים בטובתך. רובינו לא קמים בכל בוקר עם שיר חדש בלב, וקופצים בחדווה ליום עבודה חדש. אולם, חשוב שנחוש שמקום העבודה (שאנו מצויים בו פרק זמן משמעותי מחיינו) מספק עבורנו צרכים בסיסיים של משמעות, מימוש עצמי , תמיכה וסיפוק. ולצד שקילת חלופות מושכלת עלינו להקשיב גם ללב. שינוי קריירה אינו חייב להיות מהפך. מומלץ לראות אותו כתהליך של התפתחות. לעיתים די בשינוי בהיקף שעות, בבחינת תפקידים חדשים במקום העבודה הנוכחי, בשילוב עיסוק נוסף, התנדבות או אפילו פיתוח תחביב העשויים לתת מענה מספק.




אל תעצבנו אותי

אני מתעצבן מהר, ויש מצבים או אנשים שמצליחים לעצבן אותי במיוחד, ואז אני ממש הופך לאדם אחר (שאני לא אוהב). לצערי, אלו אנשים קבועים בחיי, שאיני יכול להתנתק מהם. מה לעשות?

יש רגע כזה, בו אנו מרגישים שלוחצים לנו על "כפתור אדום" שמשגר אותנו למקום אחר.
בשנייה אנו עוברים ממצב של אפס למאה.. לחץ הדם והדופק עולים - כמו שאומרים "הדם עולה לנו לראש", ו"נוצר נתק" בין האמיגדלה- האזור במוח האחראי על רגשות לבין האזור הקדם-מצחי בקורטקס של קבלת החלטות וחשיבה רציונלית, ואנו מגיבים בהתאם או ליתר דיוק- מאבדים שליטה ומתפוצצים...
וכפי שציינת, יש אנשים שמעצבנים אותנו במיוחד..( אוי.. כמה שהם מעצבנים...). הם יודעים ללחוץ על הנקודות הרגישות ולהוציא את "הילד הרע" שבנו..
הרב והפסיכיאטר אברהם טוורסקי מציג שלושה שלבים במצב כעס: 1. תחושת כעס שמתעוררת כאשר אנו חשים איום, אכזבה תסכול ועוד. חשוב שנזכור שכל רגש הוא חיוני ובעל חשיבות לתפקודנו, וישנה סיבה טובה לכך שהרגש התעורר בנו. למעשה, אין לנו ממש שליטה על הרגש עצמו , אך אנו יכולים לנסות להפחית את עוצמתו. 2. התגובה – אותה טוורסקי מכנה - "זעם". וכאן יש לנו בחירה-האם נגיב בצעקות? בהתעלמות? בהאשמה? בהבעת זלזול ובוז? 3. הטינה- המקום בו הכעס נאגר, מתיישב חזק, נאחז ומחלחל לתוכנו- הכעס ממשיך לבעבע בתוכנו, לתפוח לממדים כמו הר געש- לעיתים קרובות מבלי שגורם הכעס בכלל יודע על כך.
הסיבה לכך שאנשים או מצבים ספציפיים מוצאים אותנו משלוותנו נובעת בעיקר מ"הסיפור הפנימי" שאנו מספרים לעצמנו- הפרשנות הסובייקטיבית שלנו. "הצלחת המלוכלכת נותרה בסלון" לא בהכרח משום "שמזלזלים בנו" , "היא לא התקשרה להתעניין" לא בהכרח "כי לא אכפת לה ממני"... קרל יונג טען, שכל דבר שמרגיז אותנו באחרים- יכול להוביל אותנו להבנת עצמנו.
זה דורש התבוננות אמיצה בניסיון לנתח מדוע דבר מסוים כ"כ מקפיץ אותנו. זו מראה (לא פשוטה)עבורנו. וכידוע- "הפוסל- במומו פוסל".
הדרך לשנות את ה"תסריט הפנימי" המוקרן במוחנו ב"לופ" חוזר הינה לבחון חלופות לסיפור. וזאת ניתן לעשות באמצעות שיחה ושיתוף. נשמע פשוט? הלוואי...

כדי להצליח לשוחח על משהו/מישהו שעיצבן אותנו- כדאי ליישם את ההמלצות הבאות :

• לווסת - הכעס מלווה בתחושות גופניות. שים לב לסימנים מקדימים המגבירים אצלך כעס. לדו' אם אתה יודע שכשאתה רעב, משועמם או עייף, אתה נוטה להתעצבן בקלות, השתדל לא להיכנס למצבי קונפליקט בתנאים אלו. חשוב להפחית את העוררות הגופנית לפני שמדברים- לקחת נשימה עמוקה, לדמיין חוויה נעימה, להיזכר בשיר שעושה לך טוב, לחזור על משפט מרגיע.

• להקשיב- גם כשאנו לא מסכימים. ההקשבה מעניקה תחושה שהאדם מולנו מכבד אותנו ומעניק משמעות לדברינו. אל תקטעו את דברי הזולת ואל תיכנסו למגננה. השתדלו פשוט להקשיב, כפי שהייתם רוצים שיעשו עבורכם.

• התייחסו לאירוע ספציפי- מרבית הסיכויים שהאדם המעצבן ימשיך להיות חלק מהנוף שלנו, וכנראה שהוא גם לא הולך להשתנות (אנחנו הרי בקושי מצליחים לשנות את עצמנו). ולכן כדאי להתמקד באירוע מסוים ולא לייצר הכללות.

• שפת ה"אני" – במקום להתחיל את המשפט "כשאת/ה" המייצר מיד תחושת התקפה והאשמה, עדיף להשתמש ב"שפת האני". כאשר אנו משתפים בחוויה שלנו אנו פחות שיפוטיים כלפי האחר, וכך הוא פתוח יותר להקשיב ולא עסוק בלהגן על עצמו. לדו' במקום לומר- "למה את תמיד משאירה את המגירה פתוחה?" עדיף –" כשאני רואה את המגירה פתוחה, אני חש שמזלזלים בי, הייתי רוצה לבקש שתשתדלי לסגור את המגירה". הנה הנוסחה המנצחת: "כשקורה_, אני מרגיש/ה __. והייתי רוצה לבקש ש__".
לעיתים, הכעס הינו רגש משני המכסה על רגשות עמוקים יותר מתחת לפני השטח- תחושות של תסכול, פחד, חשש מדחייה או פגיעה. הרי זה לא הכלים בכיור שמכניסים אותך לקריזה- יתכן וזה בשל התסכול שלא מתחשבים בבקשתך. הכעס אינו משום שהוא דיברה כל הערב בטלפון אלא אולי מכך שחשת בודד.
נסה להתחבר לתחושות הללו ולשוחח ממקום משתף (ולא מאשים).

• שימוש בהומור הוא כלי נהדר לנטרול הכעס. מתברר שישנם רגשות מתחרים, שלא ניתן לחוות במקביל- כמו כעס ושמחה. ההומור מאפשר לנו להתבונן על המצב מזווית נוספת, מאזנת- הרי לא חייבים לקחת הכל כ"כ ברצינות.

...
...

שח"ל 6 כפר סבא​

054-4798064​

שלח

שם מלא

שדה חובה

תודה שפנית אלינו,

ניצור אתך קשר בהקדם האפשרי​

מייל 

שדה חובה

טלפון

שדה חובה

הודעה

שדה חובה

צרו איתי קשר

בכל שאלה ובקשה אל תהססו לשלוח לי הודעה..