יש לי הרבה דברים שאני חולם לעשות כמו להתחיל לרוץ, לכתוב ספר, לנגן ..אני בעיקר טוב בלזרוק רעיונות אבל לא מצליח ליישם אותם בשטח, כשאני מתחיל ומבין שזה ידרוש ממני מאמץ והתמדה, אני עוזב את זה די מהר. מה אפשר לעשות?
כידוע "גם מסע בן אלף מייל מתחיל בצעד קטן אחד"(לאו דזה) מתברר שסוף הציטוט (הפחות מוכר) ממשיך וטוען - "וגם מסתיים בצעד קטן אחד". זו כנראה המהות של כל תהליך- אין קיצורי דרך. הכל מתחיל ונגמר בצעדים קטנים יומיומיים. תוצאה חיובית ויציבה מושגת בתהליך איטי ובטוח. אולי רק בתכניות טלוויזיה כוכבים נולדים ברגע.
אז... מה לעשות?
• מדוע? רגע לפני שאתה מגשים חלומות. נסה לעצור ולברר לעצמך- מה הסיבה שחשוב לך להתחיל לרוץ, לנגן, לכתוב ועוד. מה מניע אותך? האם מדובר בסיבה פנימית או חיצונית? האם להתחיל לרוץ כי "כולם רצים" ?או שמצפים ממני? יש החוששים מכישלון (או מהצלחה) ויעדיפו לדחות את המטלה. משימה הנובעת ממוטיבציה פנימית מעלה את הסיכוי להתמיד ולהצליח בה.
• אל תחכה לרגע הנכון- בפועל הוא לא באמת מגיע. יש לקבוע זמנים או טקסים קבועים ופשוט מתחילים. עצם העשייה תביא לעוד עשייה. כאשר מגיע זמן כניסת השבת, גם אם לא נתאים לנו- נעצור הכל ונדליק נרות. כך נקבע מסגרת למה שחשוב לנו ונפנה לכך זמן. בעזרת משמעת עצמית או במסגרות קבוצתית של קבוצת ריצה, סדנת כתיבה או חוג נגינה.
• ערך ולא מטרה – חשוב להציב מטרות, אך לא פחות משמעותי הוא לבחון אלו ערכים מנחים אותנו ומכוונים אותנו למימושן. אתה רוצה לנגן? שאל את עצמך- אלו ערכים מצויים בפעולת הנגינה? ערך היצירתיות, השמחה, ערך השלווה והרוגע, אולי ערך החברות בשיתוף בפני החברים? וגם אם לא תהפוך לנגן דגול ( בדומה לרובנו) אין זה אומר שוויתרת לחלוטין על המטרה. שכן גם בביצוע צעד אחד קטן מימשת ערך– כאשר פרטת תווי נגינה של שיר אחד בלבד יצרת רגע של רוגע ושמחה, שיתפת חבר ואולי אפילו גילית בך יצירתיות שלא שיערת שקיימת בך. מימשת משהו מהערכים המונחים בבסיס המטרה. אמנם המטרה לא הושגה בשלמותה אך כבר בצעד הראשון יישמת את הערך שפועם בך. אל תזלזל בכך.
• לכוון את הפוקוס לתהליך- התמקדות בתוצאות בלבד (כמו כמה ק"מ רצתי?) עלולה לפגוע במוטיבציה שלך. התוצאה אינה בהכרח מגיעה מיד. לעיתים היא מתעכבת. עצם התהליך הוא המשמעותי והחשוב.
• לתחקר את רגע ההצלחה- השתדל אחת לשבוע לערוך "ניתוח מקרה של הצלחה"- הצלחה במשימות מעלה את תחושת המסוגלות העצמית , ולכן מומלץ להתבונן אפילו בהישג קטן ולברר- מה היה החלק שלך בהצלחה? מה סייע לך להתמיד באותה משימה?
• הנאה גורמת להנעה-הצלחה אינה חייבת להיות קשורה בעבודה קשה. מותר גם ליהנות! בדוק- מה גורם לך הנאה? אולי כדאי לרוץ עם מוזיקה טובה? אל תשכח לתת לעצמך חיזוקים על הביצוע והעמידה ביעדים.
• לבחור משהו אחד-דמיין להטוטן המפריח כדורים באוויר. לעיתים הכנסת כדור אחד נוסף תביא להפלת כל הכדורים. ולכן התמקד במשימה שאתה רוצה ומעריך שבאפשרותך להתחייב אליה בחודש הקרוב.

• פשוט לעשות! בצע פעולה מידית וקצרת טווח. לעיתים רק לאחר שמתחילים לבצע את המשימה החשש מתפוגג, העניין בה גובר ואפילו נהנים. כשאני מהרהרת האם ללכת לחדר כושר.. במקום להתלבט ולתת לתירוצים לנהל אותי, אני פשוט נועלת את נעלי הספורט ומכאן הדרך לחדר כושר קצרה יותר. לפעמים עצם הידיעה שעומדת בפניי משימה עצומה עלולה לייאש ולגרום לנו מראש לוותר. ולכן הפתרון אינו "הכל או לא כלום" אלא לפרוט את המשימה הגדולה לסדרת פעולות קטנות ברות-ביצוע. פתח יומן והקדש רבע שעה לקביעת יעדים ולו"ז מסודר לשבוע ולחודש הקרוב. פרופ' דן אריאלי מצא שהפתרון הטוב ביותר לדחיינות הוא גם הפשוט ביותר -לקבוע מועדים קצרים, וסנקציות על אי־עמידה בהם. קשה לך לגייס את עצמך? בקש עזרה! פנה להורה/חבר(רצוי דמות קרובה אך מספיק קשוחה) שיוודא שאכן ביצעת את המטלות שתכננת. פנה ביומן זמנים ספציפיים לביצועה, ולא רק "כשיהיה לי זמן", הגדר יעדים ספציפיים שברצונך להגיע אליהם ושתף אנשים בכך – זה יסייע לך להתחייב ולבצע מעקב.
• צא לדרך! כדי שלא תגלה, כדברי מרטין לותר- כמה מהר 'לא עכשיו' הופך ל'לעולם לא'.. בהצלחה!!!

המאמר נכתב ע"י נעמה מוזס במסגרת לימודי דיפלומט במרכז ויקטור פראנקל ישראל



בסוף יום / נעמה מוזס

בְּסוֹף יוֹם אֲנִי אוֹסֶפֶת פֵּרוּרִים שֶׁל כְּאֵב,

מַבְרִישָׁה מֵהַסַּפָּה רְסִיסֵי אַכְזָבָה,

גּוֹרֶפֶת לַיָּעֶה שִׁבְרֵי לְבָבוֹת.

אֲנִי יוֹצֵאת מֵהַקְּלִינִיקָה וּמְכַבָּה אֶת הָאוֹר,

מָחָר אַדְלִיק מֵחָדָשׁ אֶת הַתִּקְוָה.



תקציר



משבר אמון בזוגיות אינו רק נתק בתקשורת או פגיעה במילוי צרכים הדדי, אלא מצב בו עולמם המשותף של בני הזוג קורס לעיתים אל תוך "ריק קיומי" של כאב, ייאוש וחוסר פשר.

מאמר זה מציע מפגש עם דאגות הקיום הללו, ומזמין מטפלים וזוגות להסיט את המבט משיח של צרכים והפחתת תסמינים, אל עבר שאלות עמוקות של משמעות וערכים.

בבסיס המאמר עומדת תנועה תפיסתית כפולה: מעבר מעמדה של קורבנות וחוסר אונים לעמדה של חירות ואחריות, והמרת ההתמקדות ב"מה שקרה לנו" בבחירה של "מי אנחנו בוחרים להיות". מתוך פרשנות חדשה זו, משבר האמון נתפס כקריאה נואטית (רוחנית) למציאת פשר חדש לקיום המשותף.

כדי לתרגם "אופטימיות טראגית" זו לשפת המעשה בחדר הטיפולים, המאמר מציג ארגז כלים לוגותרפי יישומי להבנייה מחדש של הקשר, ובהם:

דיאלוג סוקרטי לצורך חשיפת עוגני משמעות ו ערכים משותפים, דה-רפלקסיה, לשם העתקת המוקד מהעיסוק העצמי הכפייתי ומהמעשה הפוגעני ("מה") אל עבר משמעות שנמצאת מחוץ לאדם ולהוויה הפנימית של בן הזוג ("מי"), כדי לזהות את הפוטנציאל של מה שהוא יכול וראוי להיות.



לוגו-עוגן: שימוש בזיכרונות חיוביים ובפסגות של משמעות מהעבר כמקור כוח רוחני ברגעי סערה בהווה ולצורך בניית "אני זוגי עתידי": יצירת נרטיב חדש המבוסס על חזון משותף, בו המשבר אינו סוף הדרך אלא פרק של למידה והתפתחות.

אקה הומו –לצורך הרחבת נקודת המבט הרואה לא רק את המעשה של בן/ת הזוג שמעד, אלא את מי שהוא "יכול וראוי להיות", ואימוץ עמדה של אופטימיות טראגית המוצאת משמעות בתוך הסבל, ומאפשרת להפוך את הכאב להזדמנות לצמיחה ולבחירה מחודשת באמון.



התהליך הטיפולי מעודד את בני הזוג להפוך את הכאב להישג אנושי ולצמיחה פוסט-טראומטית, ולבחור מחדש באהבה מתוך הכרה עמוקה בפגמים וביכולת לרפאם יחד.

תקוותי, כי מאמר זה יעניק למטפלים ולזוגות מפת דרכים לשיקום הקשר, ויסייע להם לבחור לומר "כן" לחיים ולזוגיות גם מתוך הריסות האמון שנשבר.



חלק א': האהבה בראי הלוגותרפיה

"לנגד רוחי עדיין עמדה דמות דיוקנה של אשתי. מחשבה אחת חלפה במוחי: לא ידעתי אפילו אם היא עדיין בין החיים. רק אחת ידעתי – ודבר זה למדתי היטב: האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהווייתה הרוחנית, ביישות הפנימית. השאלה אם אותו אדם מצוי או אינו מצוי עכשיו, אם הוא חי או איננו חי, ניטלת ממנה משמעותה באופן מן האפנים.

לא ידעתי אם אשתי עודנה חיה ולא היה בידי לברר זאת (כל ימי מאסרי לא קיבלתי מכתבים ולא יכולתי לשלוח מכתבים). אך באותו רגע חדל הדבר להיות בר-משמעות. לא היה לי צורך לדעת: לא היה דבר אשר יגרע מעָצמת אהבתי, יסיטני ממחשבותי ומדמות דיוקנה של אהובתי. סבורני כי לו ידעתי אז שאשתי מתה, עדיין הייתי, למרות ידיעה זו, מתמכר להסתכלות בדמותה, וכי שיחתי הערטילאית עמה היתה לא פחות חיה ומסַפקת: "שימני כחותם על לבך… כי עזה כמוות אהבה." (פראנקל, 2022, עמ' 70-71)

גישת הלוגותרפיה, שפותחה על ידי ויקטור פראנקל, רואה בשאיפה למשמעות את הכוח המניע המרכזי של האדם. כאשר זוג חווה משבר אמון, עולמו המשותף קורס לעיתים לתוך "ריק קיומי" – תחושה עמוקה של חוסר טעם, ייאוש ודיכאון. עם זאת, הלוגותרפיה מלמדת כי החיים בעלי משמעות בכל תנאי, גם במצבים הקשים ביותר של סבל ואובדן.

"אהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בליבת פנימיותו. שום אדם לא ירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם כן הוא אוהב אותו. אהבתו מאפשרת לו לראות את הקווים והסממנים המהותיים שבאדם האהוב. יתרה מזו, הוא רואה את הפוטנציאל הגנוז בו שעדיין לא הגיע לידי הגשמה, אך מן הראוי שיתגשם. זאת ועוד, באהבתו מאפשר האוהב לאהוב לממש את הפוטנציאל שבו. מתעוררת בו המודעות כלפי מה שהוא יוכל להיות וראוי להיות, ובכך נסללת הדרך למימושו." (פראנקל, 2022, עמ' 179)





לפי הלוגותרפיה האהבה אינה רק "תופעת לוואי" של יצרים, אלא אקט אקזיסטנציאלי מובהק – פעולה המפיקה את האנושי מתוך הקיום. עבור המטפל הזוגי העובד בגישת הלוגותרפיה, משבר אמון אינו רק תקלה בתקשורת, אלא קריאה נואטית (רוחנית) למציאת פשר חדש לקיום המשותף. בני הזוג אינם נתפסים כקורבנות של עברם או של נסיבות חייהם, אלא כבעלי חירות לבחור את עמדתם כלפי המשבר.

מטרת הטיפול הזוגי הלוגותרפי הינה לסייע לבני הזוג "לגלות" את המשמעות הייחודית להם שממתינה להם בתוך הסבל, לבחור מחדש באהבה ובקשר הזוגי ולהפוך את הכאב להזדמנות לצמיחה ושינוי.

גישת הלוגותרפיה מבחינה בין שלוש רמות של התייחסות לזולת, המקבילות למבנה האדם:

1. הרובד הפיזי (העמדה המינית): מבוסס על גירוי גופני מהופעתו של האחר.

2. הרובד הנפשי (העמדה האינטימית): חדירה לרקמה הנפשית והתרגשות מתכונות אופי מיוחדות של בן הזוג.

3. הרובד הנואטי /הרוחני: זוהי הצורה העליונה של הקשר, המכונה אהבה נואטית. ברמה זו, האוהב אינו נמשך רק לתכונה זו או אחרת, אלא לגרעין הרוחני הייחודי של האהוב – למי שהוא באמת, כישות חד-פעמית שאינה ניתנת להחלפה.

מכיוון שהאהבה הנואטית מכוונת למהות הרוחנית של האדם ולא רק לקיומו הפיזי, היא נתפסת כחזקה מהמוות. היא אינה מוגבלת בזמן ואינה בת חלוף, שכן היא קשורה לישות הפנימית של האהוב, שאינה תלויה עוד בהוויה הפיזית שלו. עבור זוגות, תפיסה זו מעניקה עוגן של יציבות ומשמעות המתעלה מעל שינויי הגיל או הנסיבות החיצוניות ועשויה לסייע גם במצבים של אובדן בן/ת הזוג. האהבה מזמינה את בני הזוג לראות זה בזה לא רק את מי שהם כיום, אלא את הייחודיות הרוחנית והפוטנציאל הגלום בהם, ובכך להפוך את הקשר הזוגי למסע משותף של גילוי משמעות.



חלק ב': תפקידו המרפא של הטיפול הזוגי בעקבות משבר אמון

משבר אמון בזוגיות, כדוגמת בגידה, מהווה מכה קשה המערערת את עמודי התווך של הקשר ויוצרת תחושות של כעס, כאב ואי-ודאות. במצבים אלו, המטופלים חווים לעיתים קרובות "ריק קיומי" – תחושה עמוקה של חוסר פשר.

תפקיד המטפל בהקשר זה אינו רק להפחית תסמינים, אלא לשמש כ"מיילד" המאפשר לבני הזוג לחולל את הריפוי בעצמם דרך גילוי משמעות חדשה בתוך השבר.

המטפל מסייע למטופלים להרחיב את שדה הראייה שלהם מעבר לסבל המיידי, כדי לזהות ערכים ומשימות הממתינים למימוש, ובכך הופך את הכאב לתקווה המקדמת שינוי.

ד"ר נעמי (יפה) עיני מדגישה במאמרה (2025) את תפקידו של הלוגותרפיסט כמי שמסייע לאדם להפוך למה שהוא עשוי להיות, הלוגותרפיסט מאמין בסיכוי לריפוי למרות התנאים השליליים. אמונת יסוד של הלוגותרפיה היא שלכל אדם, באמצעות משאבי הרוח, יש סיכוי – למרות העבר-

לשנות את חייו ולמלא אותם במשמעות. התקווה אינה רק תוצאה של הטיפול, אלא עיקרון מארגן בתהליך הריפוי.

הטיפול הזוגי שואף להפוך את הטרגדיה של הפרת האמון להזדמנות לצמיחה פוסט-טראומטית. הלוגותרפיה מלמדת כי אין היבט טראגי שלא ניתן למצוא בו הישג חיובי, וזאת בהתאם לעמדה שהאדם נוקט כלפיו. שינוי בנרטיב ומתן משמעות חדשה לטראומה מאפשרים הערכה מחודשת של החיים ושינוי סדרי עדיפויות.

באופן פרדוקסלי, עבודה עם משברים קשים עשויה להוביל להתחשלות ולהחלמה רוחנית עמוקה יותר, תוך פיתוח תחושת מטרה. במידה ובחרו, המטפל מעודד את בני הזוג לראות בבחירה המחודשת להישאר יחד ולהתמודד עם השבר כמעשה של גבורה והישג אנושי, ולא רק ככניעה לנסיבות.

שיקום האמון דורש מעבר מעמדה של קורבנות וחוסר אונים לעמדה של חירות ואחריות.

1. תנאי הכרחי לבניית אמון הוא הכרה במשבר ולקיחת אחריות מלאה של הצד הפוגע על הכאב שגרם. לעיתים, הטיפול חושף כי לשני בני הזוג יש אחריות משותפת על התהליכים שהובילו למשבר.

2. הלוגותרפיה מדגישה את החירות לבחור כיצד להגיב ולפעול בכל מצב, גם כשמדובר במציאות כואבת שאי אפשר לשנות. המטפל מסייע לבני הזוג להבין שהם אינם "קורבנות" של עברם או של מעשי הצד השני, אלא בעלי יכולת לבחור בבנייה מחדש.

3. הבנייה מחדש מחייבת תרגום של התובנות למעשים - שקיפות, הצבת גבולות ברורים ויצירת חוויות חיוביות משותפות. המטפל מכוון את בני הזוג ליטול אחריות על מילוי תפקידם הייחודי בשיקום הקשר.

4. בשלב השיקום, נדרשים בני הזוג לתרגל התעלות עצמית. משמעות מושג זה בלוגותרפיה הינו חריגה מגבולות האגו, העלבון והכאב האישי, והפניית המבט החוצה אל עבר ערך משותף כמו עתיד המשפחה או אל הפוטנציאל החיובי של הגרעין הזוגי. ההתעלות מגביהה את האדם מעל "המציאות הלוכדת". מדובר באיכות אנושית המנוגדת לגישתו של פרויד ולעקרון העונג והחתירה להומאוסטזיס והאיזון נפשי. פראנקל ראה בהתעלות, את יכולת האדם להתרומם מעל ומעבר לתנאים החיצוניים, להיות אדם שמכוון עבור משהו שאיננו עצמו, לפעול למען משהו או למען זולתו, למען עניין כלשהו בעל משמעות עבורו כמו שיקום הקשר הזוגי ויצירת אינטימיות מחודשת.

פראנקל מתאר את היכולת האנושית הזו, באמצעות דימוי של מטוס אשר כל זמן שהוא נוסע ומאיץ על המסלול הוא מתנהג כמו מכונית. סגולותיו האמיתיות מתגלות רק כשהוא ממריא אל החלל, אל המרחב התלת ממדי. זו הרוח האנושית במיטבה, אשר אינה כפופה לחוקים דטרמיניסטיים. בטיפול הזוגי המתבסס על עקרונות הלוגותרפיה המטפל מעודד את בני הזוג "לעוף לגובה נוסף" בקשר הזוגי.

5. אשמה וחרטה: במשברי אמון נוכחות תחושות קשות של בגידה, עלבון והאשמות.

פראנקל ראה בתחושות האשמה התנסויות שלא ניתן לעבור את החיים בלעדיהן. הוא הדגיש שגם מתחושת האשמה ניתן לדלות משמעות במידה ואנו מתייחסים אל האשמה כאל הזדמנות להפוך לאדם טוב יותר- לממש ערכים. הלוגותרפיה מבחינה בין שלושה סוגי אשמה:

אשמה ממשית – נובעת מפעולה מסוימת שנעשתה בעבר ומבוססת על משהו שביסודו אינו נכון להיעשות או בשל דבר שהיה אמור להיעשות ולא נעשה. כמו בגידה בבן/ת זוג או התעלמות במכוון מצרכים של מישהו שזקוק לעזרתך. פראנקל ראה באשמה ממשית דווקא עדות לאנושיותו של האדם ולחירותו לבחור בין טוב לרע.

אשמה נוירוטית – תחושת אשמה נוירוטית קיימת אצל אדם אשר לא ביצע בפועל מעשה רע אלא היא מתעוררת אצל האדם רק מעצם הרצון לעשות מעשה רע, או המחשבה לפגוע במישהו גם כאשר אין כל כוונה לבצע אותו. כמו עצם המחשבה לבגוד בבן/ת זוג. לאשמה כזו אין סיבה ממשית ועדיין האדם מתקשה להשתחרר מהרגשת האשמה.

אשמה קיומית – תחושת אשמה קיומית מתבטא על פי רוב בתחושת ריקנות. האדם חווה לא פעם בלבול וחוסר מנוחה לצד היעדר משמעות. זוהי טרדה פנימית עזה הגובלת בהרגשה אי נוחות וחוסר סיפוק, תחושה שהדברים אינם מתנהלים כשורה ודורשים תשומת לב עמוקה. אשמה קיומית מהווה הזדמנות לשינוי.

פראנקל ראה במושג החרטה כוח למלא את העבר במשמעות. ברמה הרוחנית האפשרות להביע חרטה, להכיר בטעות הינה בעלת ממד של התפתחות וצמיחה. לחרטה יש כוח בכך שהיא תהליך אקטיבי של תחייה מוסרית הממלא את העבר במשמעות חדשה.



חלק ג': שימוש בעוגנים וכלים לוגותרפיים במהלך הטיפול הזוגי

לוגו- עוגן: שימוש בזיכרונות חיוביים כעוגן בעת סערה

לפי דרור שקד (2018) עוגן לוגותרפי המכונה גם חכה לוגותרפית הינו טכניקה המתייחסת להתנסות בעבר או כזו החזויה בעתיד, שניתן להשתמש בה כעוגן במצב הנוכחי והיא מדריכה את הקליינטים בחיפוש אחר מגע עם רגעיהם הגדולים. המטרה שהעוגן יהיה בהישג יד בשעת הצורך בעזרת העלאת זיכרונות של אותם אירועים או התנסויות ייחודיות.

טכניקת העוגן הלוגותרפי מסייעת לבני הזוג לאחוז במקור הכוח ומאפשרת תנועה קדימה, יציאה ממשברים וחיפוש משמעויות ומטרות חדשות.

בקליניקה ניתן להשתמש- בתרגיל "רכס ההרים" המשמש למיפוי "פסגות" של משמעות או רגעי שיא בקשר הזוגי. המטופלים מתבקשים לצייר קו דמוי רכס הרים, כאשר כל פסגה מייצגת אירוע, ערך או חוויה משמעותית בזוגיות וכך ניתן לזהות דפוסים של משמעות וערכים מובילים.

בספרו "הרופא והנפש" (עמ' 78) פראנקל כותב- "אפשר ללמוד מגודל הרגע על גודלם של החיים... גם על גובהו של רכס הרים אחד לא לומדים לפי עומקו של העמק אלא לפי פסגת ההר הגבוה ביותר". התרגיל מעביר לזוג את המסר כי במסע הזוגי המשותף הם טיפסו על פסגות רבות. הרכס הזוגי שלהם אינו נמדד רק לפי המשבר הנוכחי.

בספרו "הזעקה הלא נשמעת למשמעות" (עמ' 42) פראנקל משתמש במטאפורה היפיפייה של האסמים המלאים. "ברגיל הבריות אינם רואים אלא את שדה השלף של החלופיות- אין הם רואים את האסמים המלאים, שלתוכם נאסף יבול חייהם, המעשים שעשו, היצירות שיצרו, האהבות שאהבו, הסבל שעמדו בו בעוז...". אין להתעלם מהעבר המשותף והעשיר של בני הזוג שעשוי לשמש עבורם עוגן ובסיס ממנו הם משתקמים כעת אל עבר עתיד משותף.

בתרגיל נוסף של - אלבום התמונות הזוגי- ניתן להציע לכל אחד מבני הזוג לבחור תמונה מגלריית התמונות הזוגית או כל תמונה המייצגת עבורם עוגן זוגי / מרחב בטוח בקשר. כאן המטפל יבקש מבני הזוג לתאר מה התמונה מסמלת עבורם? מה היה באותו רגע שסיפק עבורם משמעות וכוח? אלו פעילויות בעבר חיזקו את הקירבה בין בני הזוג וכיצד ניתן לייצר חוויות משמעות חדשות בהווה?

להלן תיאור מקרה המדגים את השימוש בכלי במסגרת טיפול בקליניקה-

איתי ומיכל (שמות בדויים), נשואים 20 שנה, הגיעו לטיפול בעקבות משבר אמון סביב הסתרת חובות כספיים גדולים מצד איתי. מיכל חשה שהקרקע נשמטה תחת רגליה ומתקשה לראות באיתי את השותף שהכירה.

במהלך הפגישה, כשהאווירה הייתה טעונה בכעס, הזמנתי את בני הזוג להשתמש בטכניקת הלוגו-עוגן כדי להתחבר למקור כוח רוחני מהעבר. ביקשתי מכל אחד מהם לבחור מגלריית התמונות בטלפון תמונה אחת המייצגת עבורם "מרחב בטוח" או רגע של משמעות עמוקה בקשר.

מיכל בחרה תמונה מטיול זוגי לחו"ל לפני כשנתיים, בה רואים את שניהם עומדים על צוק בגשם, מחייכים למצלמה כשהם ספוגים מים.

המטפלת: "מיכל, מה הרגע הזה מסמל עבורך? מה היה שם שהעניק לכם כוח?"

מיכל: "הגשם הפתיע אותנו, היינו אמורים להתעצבן, אבל פשוט צחקנו. זה מזכיר לי שיש בנו את היכולת לקחת מצב 'תקוע' ולהפוך אותו להרפתקה. לאיתי יש חוש הומור שעוזר לי לא פעם לצחוק על המצב ולקחת דברים יותר בקלות."

איתי בחר תמונה של נוף מחלון הבית הישן שלהם, ביום שעברו אליו.

איתי: "כשהסתכלתי על התמונה, נזכרתי כמה מאמץ השקענו כדי להקים בית מאפס. זה מזכיר לי שאני רוצה להיות שוב האיש שאפשר לבנות אתו, ולא האיש שהורס."

מטפלת: " בעזרת השימוש באלבום התמונות כעוגן הצלחתם להסיט לרגע את המבט מהכאב המיידי לעבר "פסגות של משמעות" מההיסטוריה המשותפת שלכם. התמונות לא מחקו את המשבר, אך הן יכולות לשמש מדי פעם כ"חכה לוגותרפית" שעוזרת לכם לשלות מהזיכרון את הסגולות שיש בקשר הזוגי שלכם ואת הפוטנציאל לשיקום הקשר.



דיאלוג סוקראטי: חשיפת עוגני משמעות וערכים משותפים

יישום הדיאלוג הסוקראטי לאחר משבר אמון זוגי מבקש לגלות מחדש את המשמעות העמוקה של הקשר, מתוך אמונה שהאהבה האמיתית (הנואטית) חזקה מהמשבר ואינה בת חלוף.

דרכים לחשיפת עוגני משמעות וערכים משותפים:



איתור ערכים משותפים - הדיאלוג הסוקראטי עוזר לחשוף את ה"למה" המשותף שיכול להחזיק את הקשר גם בעת סבל ומשבר. וזאת באמצעות שאלות המכוונות לערכים כמו אחריות, חופש ובחירה.

במקום להתמקד אך ורק במשבר האמון עצמו, ניתן למפות את סולם הערכים המנחה של בני הזוג ולהציע לבני הזוג רשימת ערכים, כל אחד יסמן את שלשת הערכים החשובים לו ביותר בקשר הזוגי. המטפל יכול לשאול:



אלו ערכים נסדקו וכיצד ניתן לשקם אותם?



מהו הדבר שגם ברגע הקשה הזה, שניכם עדיין מוצאים בו ערך ומשמעות?



איזו משמעות מחודשת ניתן למצוא בקשר לאחר המשבר שחוויתם?

זיהוי ערכים אלו משמש כעוגן משמעות המאפשר צמיחה פוסט-טראומטית (PTG) בתוך הזוגיות.





מעבר משפת הצרכים לשפת המשמעות- שינוי השיח בקליניקה דורש מעבר ממיקוד בהאשמות ובלקחים אל עבר מימוש ערכים.

דרור שקד במאמרו "עוגנים ומפרשים" (2024) מדמה את הצרכים לעוגנים המעניקים לאדם יציבות, ביטחון ואחיזה במציאות היומיומית, בעוד הערכים מוצגים כמפרשים המניעים אותו לעבר חזון, בחירה חופשית ומשמעות עמוקה. לפי גישה זו, הקשר הזוגי אינו מסתפק רק במענה על חסכים חומריים או רגשיים, אלא שואף לאזן בין ה"יש" להישרדותי לבין ה"ראוי" והנשגב.

לאחר משבר של בגידה, השיח הזוגי נוטה מטבעו להתמקד בעוגנים (צרכים) כמענה ראשוני לטלטלה, אך כדי לצמוח מהמשבר יש צורך לעבור לשימוש במפרשים (ערכים).

להלן דוגמה למעבר כזה בשיח הזוגי:

בשלב הצרכים (העוגנים) הצד הנפגע חווה מחסור עמוק בביטחון ושייכות ומתמקד בצורך ביציבות ובביטחון. השיח לרוב מבוסס עובדות ומחפש הקלה מיידית לכאב.

לדו'- "אני צריכה שתראה לי את הטלפון שלך בכל ערב ותגיד לי בדיוק איפה היית בכל רגע". המיקוד הוא במדידה והערכה (שעות, מיקומים) ונועדה למלא חוסר מידי בביטחון ותלויה לחלוטין במידע ובאישור חיצוני מהפרטנר. זהו ניסיון להיאחז בקרקע כדי לשרוד את הסערה.

על המטפל לעבור משיח הצרכים לשיח המשמעות והחזון ובמקום לשאול "מה חסר לי?" לברר- "מה ראוי ומשמעותי עבורנו כזוג? איזו מערכת יחסים ראוי שנבנה על חורבות המשבר הזה? כיצד ערך הכנות יכול להפוך למצפן שמנחה אותנו, גם כשזה כואב או לא נוח? כיצד השיתוף בפגיעה ובקושי יכול לחזק את ערך האינטימיות בינינו?"

הטיפול הזוגי חותר להכרעה פנימית להתמקדות בחזון ובמטרה נעלה – בניית זוגיות המבוססת על אמת ויצירת אינטימית מחודשת ולא רק על מניעת בגידה. המיקוד עובר מ"מה אני מקבל" ל"מה אני נותן" לקשר כדי להעניק לו משמעות מחודשת.

ללא עוגנים (צרכים) הפתרון יהיה חסר יציבות, שכן לא ניתן לדבר על ערכים נשגבים כאשר הצד הנפגע אינו מרגיש ביטחון בסיסי. אולם ללא מפרשים (ערכים) בני הזוג

עלולים להישאר "תקועים" בבדיקות ובפיקוח לאורך זמן, מה שיחליש את עמידות הקשר ויוביל לאיבוד תחושת המשמעות.

טיפול זוגי בעקבות משבר אמון מבקש לאחד בין השניים: לספק את העוגנים הדרושים לביטחון (כמו שקיפות), אך להשתמש בהם כמצע לפרישת מפרשים של אחריות פנימית, סליחה ובניית חזון משותף שמתעלה מעל הכאב המיידי.





3. שילוב טכניקת הדה-רפלקסיה (Dereflection) בלוגותרפיה, די-רפלקסיה היא הסטת המבט מהעיסוק העצמי הכפייתי (בכאב, בעלבון, ב"למה זה קרה לי") אל עבר משמעות שנמצאת מחוץ לאדם.

בטיפול זוגי לאחר משבר, בני הזוג נוטים ל"היפר-רפלקסיה" – הם תקועים בלופ אינסופי של ניתוח הפגיעה, מה שמעצים את הסבל ומונע החלמה.

כדי להסיט את המבט מהכאב אל ה"מעבר" המטפל יכול להזמין אותם להסתכל יחד לעבר מטרה משותפת.

להלן תיאור מקרה המבוסס על שימוש בכלי:

נועה ודרור (שמות בדויים), נשואים 14 שנים, הורים לשלושה, בעוד חודש הם חוגגים לבתם הבכורה בת מצווה.

נועה גילתה בטלפון של דרור התכתבות אינטימית עם קולגה לעבודה. לא היה ביניהם מגע פיזי, אך היה שם שיתוף רגשי עמוק ורמיזות מיניות.

נועה שרויה ב"היפר-רפלקסיה"– היא מצטטת משפטים מההתכתבות בלופ, שואלת "למה כתבת לה את זה?" ו"מה מחקת?" היא רואה בדרור "בוגד" או "שקרן".

דרור מצדו מנסה להקטין את המשבר, בזמן שנועה משתמשת במילה "בגידה" לתיאור המשבר, דרור בוחר לכנותו בשם "טעות" או "מעידה".



מטפלת: "אין ספק שהאמון נפגע, וייקח זמן לשקמו. אם נניח לרגע בצד את מה שקרה ביניכם, לאיזה ערך או מטרה גדולה יותר שניכם עדיין מחויבים באותה מידה?"

נועה: "קשה לי לראות עכשיו מטרות או ערכים, הכול מרגיש כמו שקר, אבל אם אני מצליחה להוציא את הראש מעל המים – זה הילדים. בעוד חודש הבת שלנו חוגגת בת מצווה. אני לא רוצה שהיא תראה הורים שרק 'משחקים אותה' בשביל האורחים, אלא הורים שנלחמים על הזוגיות והכנות. הערך של המשפחה כעוגן הוא הדבר היחיד שעדיין מחזיק אותי בחדר הזה."

דרור: "אני יודע שזה נשמע מוזר אחרי מה שקרה, אבל הערך של 'לבנות יחד' קיים בי. אני מחויב לביטחון של נועה ושל הילדים. אני רוצה להיות האיש שהם יכולים להישען עליו. אני רוצה להצליח לשתף את נועה במה שעובר עליי ולהקדיש זמן זוגי כמו פעם. אני רוצה שנועה תחזור להיות החברה הכי טובה שלי."

מטפלת: "זוגיות, הורות, כנות, נחישות, חברות. ציינתם כמה ערכים חשובים עבורכם. יש לנו עם מה לעבוד. לאט ובזהירות, מתוך מבט נחוש אל מי שנרצה לא להראות אלא באמת להיות."





4. חשיפת "הסגולות הגנוזות" – אקה הומו

לאחר משבר, האמון ביכולת להשתנות נפגע. הלוגותרפיה מלמדת שהאהבה רואה לא רק את מה שהאדם עכשיו, אלא את מה שהוא יכול וראוי להיות. ראייה זו אינה מתעלמת מהפגיעה, אלא מבקשת לתפוס את הזולת ב"פנים-פנימיותו" כפי שהוא באמת, מעבר למשבר הזמני, כיצד הוא קם ממשבר, מתמודד ונושא את סבלו.

הלוגותרפיה מלמדת שהאוהב רואה לא רק את המעשה של בן/ת הזוג שמעד, אלא את מי שהוא "יכול וראוי להיות".

יישום גישת "אקה הומו" (זהו האדם) מאפשר לזוגות לראות במשבר הזדמנות לחשיפת המהות העמוקה של הקשר, מתוך הבנה שהאהבה האמיתית אינה תלויה רק בהתנהגות החיצונית אלא בייחודו החד-פעמי של האהוב/ה.

המטפל יכול לשאול-



אילו סגולות שקיימות בבן/ת הזוג שלך טרם הגיעו לידי הגשמה?

כיצד האהבה שלך יכולה לעזור לו להגשימן?






5. אימוץ עמדה של "אופטימיות טראגית" במרחב הזוגי

אופטימיות טרגית הינה היכולת למצוא משמעות בתוך הסבל, להפוך את הכאב להזדמנות לצמיחה ולבחירה מחודשת באמון. ניתן לייצר זאת באמצעות שילוב של כלים נרטיביים, תפיסתיים ורגשיים:

בניית "אני זוגי עתידי" כחזון מנחה

הכלי המרכזי לשינוי המבט מהעבר הכואב אל עתיד של אמון מבוסס על תפיסת האני הזוגי העתידי: בני זוג במשבר נוטים להאמין שהמצב הנוכחי הוא קבוע. הלוגותרפיה מעודדת אותם לנסח סיפור חיים חדש שבו השבר אינו סוף הדרך, אלא פרק של למידה. האמון נבנה מחדש כאשר בני הזוג מפסיקים להגדיר את עצמם דרך חוויות העבר -של "מה שקרה לנו" ומתחילים להגדיר את עצמם דרך החזון העתידי שלהם של-"מי אנחנו בוחרים להיות".

באמצעות דמיון מודרך ניתן להציע להם לדמיין את הקשר ביניהם בעוד שנה או חמש שנים מהיום או להציע להם לכתוב 'מכתב מהעתיד' זה לזה.

להלן תיאור מקרה המבוסס על שימוש בכלי-

קרן ואלון (שמות בדויים), נשואים 6 שנים. אלון גילה שקרן שיתפה את אמא שלה בפרטים אישיים ורגישים לגבי קשיים בתפקוד שלו בעבודה וחששות בריאותיים שחלק רק איתה. אלון מרגיש חשוף, מושפל ופגוע: "אני לא יכול להסתכל לחמותי בעיניים, ביקשתי במפורש מקרן לא לדבר על זה ועכשיו אני כבר לא יודע מה בטוח להגיד בבית שלי."

קרן מצידה חשה אשמה כבדה: "הייתי צריכה אוזן קשבת ומישהו קרוב לחלוק אתו את הדאגה שלי, לא התכוונתי לפגוע באלון ועכשיו הרסתי הכול."

במהלך הפגישה אלון נותר פגוע ומרוחק, וקרן התנצלה שוב ושוב ללא הועיל. כדי לצאת מהלופ של "מה שקרה לנו", הזמנתי אותם לנסות להגדיר את עצמם דרך החזון של "מי אנחנו בוחרים להיות" בעתיד.

ביקשתי מהם לכתוב פסקה קצרה של מכתב מהעתיד, שמתאר איך הם נראים בעוד שנתיים, אחרי שהצליחו ללמוד מהמשבר הזה.

הניסוח של קרן (האני הזוגי עתידי): "בעוד שנתיים, אני רואה את עצמי כאישה שהיא קודם כל השותפה של אלון. למדתי לשים גבול ברור מול אמא שלי. אני רואה אותנו יושבים בסלון, ואני יודעת שאלון מרגיש בטוח לשתף אותי. במהלך השנתיים האלה הוכחתי לו שאני ראויה לאמון מחודש."

הניסוח של אלון (האני הזוגי עתידי): "בעוד שנתיים, אני רואה זוג שלמד לדבר על הדברים הקשים בתוך החדר, ולא לחפש פתרונות בחוץ. בחרתי לסלוח לקרן לא כי שכחתי מה היה, אלא כי בחרתי בחברות שלנו. אני רואה אותנו נוסעים להורים שלה לארוחת שישי, ואני מרגיש שם בנוח, כי הצלחנו לבנות מעטפת של הגנה ואמון שחזקה יותר מהטעות ההיא".

מטפלת: " אתם מרגשים אותי. היכולת שלכם לדמיין אני זוגי עתידי עזרה לכם להפסיק לראות במצב הנוכחי גזירת גורל קבועה. המכתב שכל אחד מכם כתב לא העלים את הפגיעה, אבל הוא העניק לכם מפרש של הגנה, סליחה ולמידה לשוט אתו קדימה, במקום להישאר תקועים בכאב, בבושה ובאשמה.







אימוץ "תודעה צומחת" (Growth Mindset) מול השבר

תודעה צומחת (Growth Mindset) הינה תפיסה פסיכולוגית שפיתחה פרופ' קרול דואק, לפיה יכולות, אינטליגנציה וכישרונות אינם קבועים, אלא ניתנים לפיתוח באמצעות מאמץ, למידה והתמדה. בניגוד ל"תודעה מקובעת" (Fixed Mindset) המאמינה ביכולות מולדות בלבד.

"תודעה צומחת" רואה באתגרים ובטעויות כחלק הכרחי מהתהליך, מה שמעודד חוסן והתמדה.

אימוץ "תודעה צומחת" מכוון את בני הזוג לצאת מעצמם ומכאבם האישי לעבר בניית מטרה משותפת שמעניקה כיוון ומשמעות לקשר. כדי להפוך את האמון לבחירה מחודשת, יש לשנות את הפרשנות שניתנת למשבר ולראות בו הזדמנות ללמידה.

בני הזוג ישאלו: מה המשבר בא ללמד אותנו?

בקליניקה אני אוהבת להראות לזוגות ספל אומנות יפנית המכונה קינטסוגי (Kintsugi).

אמנות הקינסטוגי הינה טכניקה שנועדה לתקן כלים שבורים באמצעות תערובת של לכה ואבקת זהב. לפי היפנים, השברים המוזהבים מעידים על כך שהכלי שרד למרות הנזק.

באופן דומה ניתן להשוות את המשבר הזוגי ליכולת להדביק את השברים. איננו מנסים למחוק את הטראומה. המפתח לתיקון באבקת זהב הוא ההכרה בשבר. מה שקרה לנו הוא חלק ממי שאנחנו, השברים מספרים על כוח העמידות שלנו.

במהלך החיים אנו עוברים שינויים וטלטלות, ביחד ולחוד, ורוחות השינוי מביאות עימן גם פגמים, וכעת זו הבחירה שלנו אם לצבוע אותם באבקת זהב ולהפוך אותם לשלם הגדול מסך שבריו.



סיכום



המאמר מבקש להציע התבוננות מחודשת על משברי אמון בזוגיות, לא כסוף הדרך אלא כהזמנה אקזיסטנציאלית לטרנספורמציה עמוקה. בעוד שהגישות המסורתיות מתמקדות בסיפוק צרכים ובתיקון תקשורתי, הגישה הלוגותרפית מסיטה את המבט אל עבר הממד הרוחני (הנואטי), שבו האהבה נתפסת כבחירה בערכים ובמשמעות.

דרך השימוש בכלים לוגותרפיים המאמר מדגיש כי היכולת להפוך את השבר ל"שלם הגדול מסך חלקיו" טמונה בלקיחת אחריות ובחופש של בני הזוג לבחור את עמדתם אל מול הסבל.

הבחירה המחודשת באהבה, המבוססת על זיהוי הסגולות הגנוזות באחר ועל בניית "אני זוגי עתידי", מאפשרת לצבוע את סדקי המשבר באבקת זהב של משמעות ולהפוך את הכאב להישג אנושי וצמיחה פוסט-טראומטית.

לסיום, המאמר מלמד כי גם מתוך הריסות האמון, ניתן לומר "כן" לחיים ולזוגיות, ולגלות כי האהבה האמיתית חזקה מהמשבר ומהווה מקור בלתי נדלה להתחדשות.








ביבליוגרפיה

יפה-עיני, נ' (2025). משמעות ותקווה בחדר הטיפול – יישום קליני של עקרונות הלוגותרפיה. אתר בלוגותרפיה.



מאנע, ע' (2017). טיפול זוגי במשבר בעקבות בגידה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3514

פרנקל, ו' (2022). האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה. דביר.

פרנקל, ו' (1997). הזעקה הלא-נשמעת למשמעות. הפסיכותרפיה וההומינזם. דביר.

פרנקל, ו' (2010). הרופא והנפש: יסודות הלוגותרפיה והאנליזה הקיומית. דביר.

שולדנברג, ס' א', שנצר, ל' ו', וינטרס, מ' ר', והוצל, ר' ר' (2023). טיפול זוגי ממוקד משמעות: לוגותרפיה ומערכות יחסים אינטימיות. אתר בלוגותרפיה.



שקד, ד' (2018). עוגן לוגותרפיה. אתר בלוגותרפיה.



שקד, ד' (2025). בין אדם למשמעות – מהגות פילוסופית לפרקטיקה טיפולית – המדריך ללוגותרפיה יישומית.

שקד, ד' (2023). התעלות. אתר בלוגותרפיה.



שקד, ד' (2021). מושגי אשמה וחרטה. אתר בלוגותרפיה





שקד, ד' (2024). עוגנים ומפרשים – דיאלוג בין צרכים וערכים בגישור ממוקד משמעות. אתר בלוגותרפיה.











































​

הבת שלנו (בת 16) עסוקה בעיקר בלדחות משימות ומטלות גם בלימודים וגם בבית. למעשה, כל מה שאפשר לדחות למחר- זה מעולה מבחינתה. היא נערה מוכשרת שרוצה להגיע רחוק אבל בפועל לא מתאמצת. הדחיינות שלה גורמת ללא מעט עימותים בינינו, היות ואני די מתקתקת ומשימתית. בנוסף המצב משפיע על היחסים עם בעלי שטוען שאני מגזימה וצריכה להניח לה, ומצד שני נרתם לסייע לה ברגע האחרון.

דחיינות היא למעשה תופעה אנושית. אם נודה על האמת, רובינו נוטים לדחות מטלות שמאיימות עלינו או פחות נעימות עבורנו. אולם כאשר דחיינות הופכת לדפוס קבוע היא עלולה להביא לפגיעה בתפקוד וכדאי לטפל בה.
לרוב אנו נוטים לייחס לדחיינות סיבה פנימית הקשורה בעצלנות או העדר מוטיבציה אולם מתברר שדחיינות קשורה לגורמים מגוונים כמו לקות בתפקודים ניהוליים, קשיי ארגון או ביטוי של חרדה.
את מבקשת לסייע לבתך להתנהל באופן יעיל ופרודוקטיבי. אין ספק שמיומנויות של ארגון ועמידה בזמנים נדרשות ביותר בעידן הנוכחי. אולם בראש ובראשונה חשוב שבתך תיקח אחריות על בחירותיה. הפסיכיאטר, ויקטור פרנקל, מייסד גישת הלוגותרפיה ומחבר הספר "האדם מחפש משמעות", טען שחופש ללא אחריות הינו מסוכן ועלול לגרום להידרדרות מוסרית. פרנקל המליץ להקים בחוף המערבי (מול פסל החירות) את פסל האחריות. השילוב המנצח והנכון לקיומנו כחברה וכפרטים הוא של חירות ואחריות.
את ממהרת לפתור את הבעיה עבור בתך ולסייע לה מניסיונך. אולם עליה ללמוד לנהל את הזמן ולתעדף את המשימות שלה מתוך הבנה שהיא הנושאת באחריות לתוצאות מעשיה. כל זמן שהדחיינות שלה מטרידה אתכם וברגע האחרון מישהו נרתם לעזרתה הרי שהיא לא לומדת לקחת אחריות לבחירותיה.
לא פעם אחד האתגרים הקשים ביותר עבורנו כהורים הוא לעמוד מנגד ולראות שהילד לא ממצה את כישוריו או מתנהל באופן לקוי. אולם עם הטיפוס בסולם שבכל שלב הולך ונעשה צר יותר, יגיע השלב שבו יהיה עלינו לאפשר לו לטפס לבד גם אם זה כרוך בנפילה וקימה מחדש.
ציינת ש"הדחיינות שלה גורמת ללא מעט עימותים ...", ואולי דווקא "המשימתיות" שלך גורמת לכך? את ובתך מתנהלות בסגנונות שונים. כאשר שני אנשים פוסעים יחד בשביל ולכל אחד קצב הליכה שונה - לא כיף להאט את הקצב, אך גם לא נעים להיות זה שנאלץ לרוץ ולהדביק את הפער. הסוד הוא בהבנה וקבלת השונות לצד הניסיון משותף לגשר על הפערים.
בנוסף, אני רוצה להצביע על נקודה קריטית בדינמיקה ההורית והזוגית שתיארת. במצב הנוכחי את ובעלך מושכים לכיוונים מנוגדים. במשיכת חבל זו- שניכם מפסידים ולמרבה הצער, גם בתכם. בדומה להכנת כרוב ממולא- אי אפשר ללא המילוי, וגם לא מומלץ לוותר על עלי הכרוב העוטפים אותו. כהורים אנו משמשים לילדנו מראה דרכה הוא מתבונן ולומד על עצמו. בתכם מקבלת מכם שני מסרים סותרים: מגוננות מול תובענות. השתדלו להעביר יחד מסר של אמון וביטחון ביכולותיה להתמודד ולשאת באחריות לתוצאות.
אני רוצה להציע מספר רעיונות כדי לצלוח את 'מרתון החיים' ולהתמודד עם תופעת הדחיינות:
• לפרק את המטרה ליעדים
כאשר מדובר במטרה שנדרש זמן כדי להשלימה, עלינו לגלות התמדה ויכולת של דחיית סיפוקים. "מבחן המרשמלו" הידוע שערך הפסיכולוג פרופ' וולטר מיטשל באוניברסיטת סטנפורד ביסס את המסקנה שיכולת דחיית הסיפוקים הנלמדת בגיל צעיר עשויה לסייע באופן משמעותי להתמודדות רגשית, לימודית, חברתית ומקצועית בעתיד. מחקרים מלמדים שהצבת דד=ליין למועד קרוב ופירוק המשימה ליעדים ממוקדים מסייעים בהתמודדות עם דחיינות. ללמוד לבחינה שתתקיים בעוד שבוע נראה כמטרה רחוקה. ולכן חשוב לסייע לבתכם לפרק את המשימה ליעדים קטנים ומדידים ברמה היומית ולהגדיר מה עליה להספיק ללמוד בכל יום.

• לראיין הצלחה
ההתמקדות בדחיינות של בתך מכוונת את הפוקוס בעיקר לפן השלילי. השתדלו לערוך יחד איתה "ניתוח מקרה של הצלחה". הצלחה במשימות מעלה את תחושת המסוגלות העצמית והערך העצמי, ולכן מומלץ להתבונן אפילו בהישג קטן ולברר- מה היה החלק שלך בהצלחה? מה עזר לך להשלים הפעם את המשימה? מה את לומדת מכך לפעם הבאה?

• הנאה גורמת להנעה
הצלחה אינה חייבת להיות קשורה רק במאמץ ובעבודה קשה. מותר גם ליהנות! שאלי את בתך: מה גורם לך הנאה בדרך? איזה צ'ופר ידרבן אותך להמשיך? החיזוק אינו חייב להיות דבר חומרי- גם לחיבוק ולמילה טובה יש ערך עצום.

• לנעול את הנעליים
לעיתים רק לאחר שמתחילים לבצע את המשימה החשש מתפוגג, העניין בה גובר ואפילו נהנים. כשאני מהרהרת האם לצאת להליכה, במקום להתלבט ולתת לתירוצים לנהל אותי, אני פשוט נועלת את נעלי הספורט. אז יאללה! פשוט נצא לדרך.

אנחנו מתכננים לטוס בקרוב לחופשה של חמישה ימים לחו"ל ולהשאיר את הילדים (בן 5 ובת 3) אצל סבא וסבתא. אנחנו חוששים שזה לא יהיה פשוט עבורם ומתלבטים האם וכיצד להכין אותם מראש? האם לשוחח איתם בטלפון או בשיחת וידאו במהלך הטיול?
המילה האהובה עליי בעברית היא... געגוע.
געגוע הוא רגש מורכב, שמזכיר לי קצת שוקולד מריר. שכן, בסופו של דבר- כמה טוב שיש לנו למי ולמה להתגעגע.
כולנו חווים רגשות מגוונים לאורך החיים, בהם געגוע. גם ילדים חווים מגיל צעיר פרידה זמנית מאדם קרוב- במהלך היום כאשר הם הולכים למסגרת יומם או בהיעדרות זמנית של אחד ההורים בשל מילואים, עבודה וכד'.
חרדת נטישה הינה פחד טבעי המופיע לרוב מגיל שמונה חודשים עד גיל שנתיים וחצי. לרוב הילד מגיב בבכי, כשאחד מההורים עוזב את החדר. תגובה המעידה על היכולת להבחין בין דמות מטפלת מוכרת לבין מבוגר זר. ההתפתחות של קביעות אובייקט – ההבנה שגם אם משהו נעלם מהעין הוא ממשיך להתקיים- מפחיתה את החרדה.
בדומה לחרדות אחרות גם חרדת נטישה/פרידה, מופיעה על רצף שבין פחד טבעי לבין פחד הפוגע בתפקוד ועלול להמשיך גם לאחר תום השלב ההתפתחותי.
קשה לחזות מראש, כיצד ילדיכם יגיבו לפרידה זמנית, וכאמור כל ילד עשוי להגיב באופן שונה בהתאם לגילו ואופיו. אולם, זו עשויה להיות הזדמנות להרחיב את ארגז הכלים להתמודדות רגשית מיטיבה.
אז... מה עושים עם געגוע?
נתחיל מהמיינדסט- נראה לי, שגם לכם לא פשוט לשחרר.
כן, גם הורים מתגעגעים ומוצאים עצמם במהלך החופשה מדברים 90% מהזמן על הילדים. שימו לב עם איזו תבנית חשיבה אתם ניגשים לסיטואציה: האם אתם אוחזים בעמדה של חשש ואשמה? או אולי ציפייה והתרגשות מתוך ידיעה שילדיכם נשארים לבלות עם סבא וסבתא ומסוגלים להתמודד?
גם אם לא תשתמשו במילים מפורשות- הילדים קולטים. ולכן- בואו בחיוך ואופטימיות. זכרו שזמן של 'רק אבא ואמא' הוא משמעותי וחיוני לצבירת כוחות והטענת הזוגיות, במיוחד בשלב ההורות המאתגר. גם עבור ילדיכם- לזמן איכות וצבירת חוויות עם סבא וסבתא יש ערך מוסף. שננו זאת לעצמכם והעבירו את המסר לילדיכם. ספרו להם (לאחר שבדקתם מראש עם סבא וסבתא) כיצד הם הולכים לבלות ואפשרו להם להציע פעילויות שמעניינות אותם ובכך תרחיבו את תחושת האוטונומיה והשליטה שלהם.
היו קונקרטיים- כשבוע לפני הנסיעה ספרו לילדים בחיוך ובטון רגוע על הנסיעה. פרטו היכן תהיו, עם מי הם יישארו, מה הם יעשו, מתי אתם חוזרים וכיצד תשמרו איתם על קשר. ככל שהאירוע ייתפס כמוחשי- יהיה קל יותר לילד לעבד אותו. 'חו"ל' נשמע כמו יעד מוזר. ספרו והראו תמונות של היעד הספציפי אליו אתם נוסעים לבלות. הבהירו שאתם לא רק נוסעים אלא גם חוזרים.

'כמה זמן נשאר?'- תפיסת הזמן בגילאים צעירים רופפת ומבוססת בעיקר על ההווה. לקראת גיל שלוש לערך, באופן הדרגתי מתגבשת אצל הילד ההבנה השכלית והרגשית שהוריו יחזרו גם אם הוא לא רואה אותם פרק זמן מסוים. המונח 'חמישה ימים' לא נתפס בגיל שלוש. כדי להמחיש לילד את מושג הזמן ניתן להוציא מדי יום הפתעה מקופסה שהכנתם מראש ועם ילדים גדולים יותר ניתן להכין טבלה עם ימות השבוע, שתאפשר להם לסמן בכל יום שחלף מה עשו וכך לקבל הערכה כמה זמן נותר וגם לשתף בחוויות שלהם.

שמרו על שיגרה- מומלץ שהילדים יישארו בסביבה הטבעית והמוכרת להם וימשיכו בשגרת יומם. עדיף שכל הילדים יישארו יחד עם דמות מוכרת ואהובה כדי לחזק תחושת בטחון. במידה והילדים לא נשארים בבית כדאי שייקחו עימם 'חפץ מעבר' שעשוי להרגיע אותם.
קשה לנבא האם שיחת טלפון / וידאו תרגיע או תעצים את הקושי. כדאי לנסות ובהתאם לתגובת הילד- החליטו האם להמשיך בכך. קחו בחשבון, שלרוב תחושת הגעגוע עשויה להתגבר כעבור יומיים- שלושה, לאחר שההתלהבות מהשהות אצל סבא וסבתא פוחתת. זה טבעי ונורמלי, שהילד יחוש קושי ויבכה. וזה בסדר.
יש לך רעיון?- שאלו את ילדיכם אלו רעיונות הם יכולים להציע כדי להתמודד עם רגש הגעגוע. אל תמהרו להעניק לילד פתרונות. עודדו וחזקו על גילויי יוזמה ובכך תעצימו את תחושת המסוגלות והשליטה שלהם.
לעבור בין ערוצים – ציירו עם הילדים 'שלט לגעגוע' שבעזרתו אפשר "להריץ סרט" קדימה או אחורה לרגע משמח, ולעבור לערוצי התמודדות נוספים כמו מוזיקה, בידור וספורט. אפשר לסייע לילד להחצין את הרגש ולדמות אותו לגל שבא והולך. ההחצנה והשימוש בדמיון מאפשרים לילד להתבונן על התחושות ממרחק ולווסת אותן.
משפט לדרך – כדאי להצטייד במשפט מעודד שהילד ממציא או מתחבר אליו ויכול לשלוף ברגע שקשה לו במיוחד כמו- 'גם כשאבא ואמא רחוקים- הם אותי אוהבים'.
לסיום, זכרו ש...לכל שבת יש מוצאי שבת- קחו בחשבון שלא תמיד החזרה פשוטה. לעיתים הילד מביע כעס וריחוק או לחילופין הצמדות יתר ובכי מתוך חשש שאתם עלולים 'להעלם' שוב. זה עשוי לקחת זמן. גלו סבלנות. עד לטיול הבא.
ו... שתמיד נתגעגע בטוב!

כשמישהו מעיר לי אני ישר נכנסת למצב מגננה ולא מסוגלת להקשיב למה שיש לו לומר, גם אם כוונתו טובה. אני רואה את הקושי לקבל ביקורת גם אצל אבא שלי וזה ממש מפריע לי. ובכלל מספיק לי שאני הכי ביקורתית כלפי עצמי ולוקחת קשה כשאני טועה. איך אפשר לעבוד על עצמי כדי לשנות את המצב?
האמת, לרובנו קשה לקבל ביקורת ב"זרועות פתוחות". גם אם נכנה אותה במילים מעודנות כ"ביקורת בונה". ביקורת פוגעת בצורך הבסיסי שלנו לחוש אהובים ומוערכים בכל תנאי ומאלצת אותנו לפגוש בחולשות ובמגבלות שלנו.
הרגישות למשמע ביקורת עשויה להשתנות במצבים שונים ומאדם לאדם, ותלויה בעיקר במרכיב מרכזי באישיות- הדימוי העצמי. בנית הדימוי העצמי החיובי מתחילה מינקות, בהתפעלות ובאהבה ללא תנאי שהורינו מרעיפים עלינו. כאשר אין בידינו די משאבים לבניית דימוי עצמי חיובי – הרי שכל מפגש עם כישלון או אכזבה עלול לערער את תחושת הביטחון שלנו בעולם.
המטפלת המשפחתית, וירג'יניה סאטיר, השתמשה בדימוי של קדירה לתיאור הערך העצמי שלנו.
כדי שתבשיל ייצא טוב יש להשגיח עליו, לערבב את המרכיבים, להוסיף תבלינים, לבשל על אש קטנה וכו'... כאשר יש לנו "קדירה פנימית" מלאה, אנו גדלים לאנשים שמסוגלים לקבל את עצמינו על חולשותינו וחסרונותינו. גם אם לא הצלחנו במבחן ,כפי שציפינו-יתכן ונתאכזב מעט, אך עדיין נרגיש שווים. שכן ,הדימוי העצמי שלנו אינו תלוי לחלוטין בציון זה או אחר. לעומת זאת, כאשר הקדירה ריקה והדימוי העצמי נמוך- כל משב רוח קל מערער אותנו והביקורת החיצונית הופכת להרסנית, ומייצרת תחושות קשות של השפלה ותסכול.
ציינת שקשה לך לראות את הצד הביקורתי באביך. לא פעם אחרים משמשים לנו מראה להבחין במה שאולי גם קשה לנו עם עצמנו. ואכן, הפן הביקורתי במערכות יחסים מקשה על היכולת לפתח אינטימיות ולחלוק בקשיים ובחולשות.
מה לעשות?
• למלא- ראשית, חשוב למלא מדי יום את "קדירת הערך העצמי" שלנו, כך לא נהיה תלויים אך ורק בתוצאות של אירועים וחיזוקים חיצוניים. כווני את הזרקור לחוזקות שלך. רשמי מדי יום לפחות שלושה דברים שאת מעריכה ומודה לעצמך עליהם.
• לסנן- לא כל ביקורת ראויה להתייחסות ולעיבוד פנימי. לעיתים ביקורת היא תוצר ההשלכות של הזולת. ניתן פשוט לומר- "אני שומעת אותך. אך איני מסכימה עם חלק מהדברים שהעלית". קחי נשימה. אל תמהרי לתקוף בחזרה או לפסול את כל הנאמר.
• לברור- השתדלי לבחון את הביקורת באופן ענייני. נסי לקחת אותה למקום חיובי של התקדמות ולמידה. הקשיבי מבלי להתגונן. אם משהו לא ברור- בקשי הבהרות.
• טעמי- לפעמים אפשר לבקש משוב במנות קטנות. בכפיות. אומרים שההבדל בין רעל לתרופה הוא... המינון. זה נכון גם למינון בתחום מתן וקבלת ביקורת. כאשר הביקורת מופנית אלינו בזמן שאיננו מסוגלים להכיל אותה עדיף לומר- "חשוב לי לשמוע מה שיש לך לומר. אך אני מעדיפה שנקיים את השיחה בזמן אחר."
וכמה מילים על ביקורת עצמית...
רבים מתבלבלים בין מודעות עצמית לביקורת עצמית. מגיל שנה המודעות הראשונית נכנסת לפעולה, כשהילד מזהה את עצמו בתמונה וקורא בהתפעלות- "הנה אני!". מודעות עצמית הינה פונקציה חיונית להתפתחות ולהתקדמות. אולם התמקדות-יתר בשלילי עלולה לגרום לכשלים רגשיים, לחוסר ביטחון עצמי ולירידה במוטיבציה.
לעיתים הביקורת העצמית הוטמעה בילדות מצד ההורים או דמויות סמכות אחרות והפכה עם הזמן לפס-הקול הפנימי שלנו. מהו הפלייליסט המלווה אותך? האם אלו בעיקר משפטים שליליים המתמקדים רק במה שיש לתקן?
מותר לטעות. למעשה- חשוב לטעות! כאשר אנו טועים בנסיעה- תוכנת הניווט לא צורחת עלינו שטעינו, אלא פשוט עורכת חישוב מסלול מחדש. אולי כדאי שנאמץ טקטיקה זו? אם את רואה בכל טעות- כישלון עצמי, תתקשי להיות בתנועה של התקדמות וצמיחה. אהבתי את הגדרתו של וינסטון צ'רצ'יל למושג הצלחה-"הצלחה זה לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד התלהבות." איזה יופי! להצליח לראות בכישלון הזדמנות להתנסות מחודשת וללמידה. ובדיוק מהמקומות הללו נבנה החוסן הפנימי שלנו, שמאפשר לנו לגדול.

אחרי שאני ואשתי רבים נוצר מצב שאני זה שתמיד עושה את הצעד הראשון בבקשת סליחה או ניסיון הפיוס. יוצא שלפעמים אני מתנצל ללא כוונה אמיתית רק כדי שנחזור למצב של תקשורת נורמלית. מה לעשות?
ידוע, שבזוגיות טובה חשוב ללמוד לסלוח ולהתפשר. אולם, כאשר הוויתור אינו מגיע ממקום שלם או מבחירה הוא אולי מקל לטווח הקצר אך עלול להסב נזק לטווח הארוך. לכל אחד דרכי התמודדות שונות במצבי קונפליקט. יש הזקוקים לזמן ולמרחב כדי לעבד את התחושות והשתיקה משמשת כסוג של מגן. אולם, כאשר היא מתמשכת עלול להתקבע דפוס הרסני הפוגע במערכת הזוגית ויוצר שריון שקשה לחדור.
התבוננות במילה "להתנצל" מגלה שהשורש נ.צ.ל מקפל משמעויות מעניינות- מצד אחד התנצלות עשויה לשמש כחבל הצלה במטרה להיטיב את מערכות היחסים שלנו ולהפחית תחושת אשמה ומנגד ההתנצלות עלולה להביא לתחושת ניצול כאשר הזולת משתמש בה כנגדנו.
רנדי פאוש בספרו "ההרצאה האחרונה" טוען שהתנצלות טובה פועלת כאנטיביוטיקה בעוד שהתנצלות גרועה היא כמו מלח על הפצעים. הניסיון שלך לפייס רק במטרה לטהר את האווירה עלול לייצר תחושות של הקרבה ותסכול.
ויתור וסליחה הינם אבני יסוד בבניית תקשורת טובה כאשר הם נובעים מתוך הדדיות.
מה ניתן לעשות?
• הגדירו "זמן פציעות"- בדומה למשחק כדורגל- בסמכות השופט להוסיף פרק זמן בסיום המשחק כאשר לא מגיעים להכרעה. נסו לקבוע מראש מהו הזמן הסביר המתאים לשניכם- כדי לעצור ולהירגע.
"פסק זמן" מוגדר ומוסכם על שניכם עשוי להיות צעד חשוב בניהול הקונפליקט וביכולת לאפשר לכל אחד מרחב אישי כדי לעבד את התחושות. הידיעה ש'נדבר על זה בערב' או 'בעוד שלוש שעות' מאפשרת לעבד את התחושות, להביע אותן בהמשך באופן שקול ומווסת ולהצליח להכיל ולהקשיב לאחר.
• להכין את הקרקע- עוד לפני שלב ההתנצלות חשוב לתקף את רגשות הזולת. אמירה כמו- "אני רואה שקשה לך" או "אני יכול/ה להבין שאת/ה פגוע/ה" גורמת לנו להרגיש שבן/ת הזוג רואה אותנו. התיקוף מעניק לגיטימציה לרגשות ולתפיסת האירוע שלנו גם אם היא סובייקטיבית. עצם התיקוף מהווה קרקע פורייה ליצירת סליחה הדדית.
• להמשיך דף חדש- לא תמיד נכון למהר "להתחיל דף חדש". זכרו שגם עמוד חדש בספר נשען על הפרקים שקדמו לו ולא מומלץ להתעלם מהם.
סליחה אולי לא משנה את העבר אך עשויה להרחיב את העתיד. הפיוס מביא לחיזוק הקשר. אולם, סליחה "מן הפה אל החוץ" לא משחררת את הפגיעות שממשיכה לבעבע ולרוב רק מצטברת ותופחת. לכן חשוב להתייחס למה שקרה ולנסות לגבש מכך המלצות לעתיד.
• להיות אני- כאשר חיים על פי הרצונות והצרכים של הזולת בלבד, אנו למעשה מוותרים על עצמנו בקשר. ויתור על העצמי מסב נזק עצום לקשר הזוגי והוא הגורם בהמשך לעריכת "פנקסנות" והתחשבנות על כל פרט. לצד קבלת האחר יש להכיר בשונות הקיימת, להיות אותנטיים ומדויקים ולהצליח להשאר נאמנים לעצמנו, לערכים ולרצונות שלנו מתוך כבוד והקשבה זה לזה.
• האותיות הקטנות- כידוע, בכל חוזה אסור לפספס את האותיות הקטנות. במתן מחמאה או חיזוק- הסוד טמון בפרטים הקטנים המייצרים תחושה שמישהו רואה אותנו באמת. כך גם בבקשת סליחה– היכולת לפרוט את הנקודות עליהן אנו מתנצלים עדיפה על התנצלות כללית וסתמית. מודעות לפרטים מלמדת שאנו מתייחסים ברצינות לאירוע ונוטלים אחריות.
• לטייל בארץ חדשה - ההבנה שאנו משחזרים בתוך הזוגיות קשרים מוקדמים מאפשרת לבני הזוג להבין זה את זה ולחוש אמפתיה וחמלה. הבעת סליחה קשורה במידה רבה לערכים ולמודלים שהוטמעו בנו מילדות- מה זה אומר עלינו אם אנחנו רבים? של מי התפקיד לסלוח או לבקש סליחה? מדוע חשוב לי להיות "הצודק"? מדוע אני ממהר/ת לפייס?
אני מזמינה אתכם להיות תיירים ב'ארץ של בן/ת הזוג'. בואו בעמדה סקרנית ולא שיפוטית ושאלו- מדוע קשה לבת/ן זוגי להתנצל? מהן הנקודות הרגישות שגרמו לו/ה לתחושת פגיעות עמוקה?
בקשת סליחה אינה בהכרח הסכמה עם המעשה או מחיקת האירוע אלא בירור עצמי וזוגי מתוך יצירת הבנה משותפת כיצד ניתן היה אולי לנהוג אחרת ומה כדאי שניקח אתנו הלאה לחיזוק הקשר.