שתיקה פוצעת
אנו נשואים כ- 6 שנים והורים לשני ילדים מתוקים. קשה לי להשלים עם דפוס שהפך להרגל- לאחר מריבה, אשתי מסתגרת לתוך עצמה, ויכולים לעבור מספר ימים עד שנצליח לנהל שיחה נורמלית. ובינתיים השתיקה בינינו קשה ומעיקה. בתחילה ניסיתי לברר מה עשיתי, להתנצל, לנסות לדבר, אבל זה לא עזר. היא טוענת שהיא צריכה זמן להירגע, אבל גם כאשר אני משתדל לתת "ספייס" זה לא עובד. אני מתוסכל. תדירות השתיקות גוברת וזה מעיב על הזוגיות ופוגע באווירה המשפחתית. מה ניתן לעשות?
כילדים, כולנו זוכרים את רגעי ה"ברוגז" – בהם העדפנו להפסיק את התקשורת עם העומד מולנו באופן הפגנתי וברור-"ברוגז, ברוגז לעולם! שולם שולם אף פעם!".
מנגנון ההתנתקות החד צדדי הזה איפשר בזמנו הגנה בפני תחושות הפגיעות, העלבון והכעס. אולם ברור לכולנו, כי גם אם ההטבה זמנית, הרי שלאורך זמן ה"ברוגז" והנתק אינם מועילים, אלא להיפך- מותירים אותנו בתחושת בדידות וכאב.
במצבי לחץ וקונפליקט אנו פועלים באופן אוטומטי. המערכת הלימבית הרגשית מזהה סכנה ומורה עלינו מיד "להגיף את התריסים"- להסתגר ולהתנתק.
עמדת ה"ברוגז" מעניקה אשליה של מוגנות הגורמת לנו להתבצר בעמדה של כוח ושליטה.(ולכן כ"כ קשה לוותר עליה). אנו חוששים שהתנצלות ובקשת סליחה יעידו על חולשה, שוויתור על הכעס עלול לחשוף אותנו לפגיעה נוספת, ולבסוף, המחיר הינו תחושת בדידות וניכור.
אופן ההתמודדות של כל אחד מבני הזוג שונה וקשור באופן לא מודע למערכות יחסים מוקדמות בילדות.
השתיקה משמשת כסוג של שריון ומגן. אולם, כאשר המצב מתמשך מספר ימים, הופך לנתק כמעט מוחלט –עלול להתקבע דפוס הרסני ותוקפני, הפוגע בבן/ת הזוג ומסכן את המערכת הזוגית. השתיקה כלפי האחר, מהווה אקט קשה ופוגעני (דפוס המכונה "פאסיב-אגרסיב") הגורם לצד השני לחוש נטוש וחסר אונים ללא יכולת לנהל דיאלוג ולהתקרב בחזרה.
וכן, זה באמת מתיש. אתה מנסה להשתמש בדרכים שונות כדי להבין, לפייס, לתת מרחב, להתנצל, לברר. אולם, למעשה, שניכם מקבעים את הדפוס הקיים וממשיכים להלך בשביל הקוצני וליפול לאותם בורות ומכשולים.
אז.. מה ניתן לעשות?
הגדירו זמן פציעות- בדומה למשחק כדורגל- בסמכותו של השופט להוסיף פרק זמן (של מס' דקות) בסיומה של כל מחצית במשחק. נסו לקבוע מראש מהו פרק הזמן הסביר המתאים לשניכם- לעצור ולהירגע. לקיחת "פסק זמן" מוגדר ומוסכם על שניכם עשויה להיות צעד חשוב בניהול הקונפליקט, וביכולת לאפשר לכל אחד מרחב אישי כדי לעבד את התחושות ולהיכנס לפרופורציה. להערכתי, מומלץ שזמן זה לא יגלוש למספר ימים. די במספר שעות סביר.
להיכנס לנעלים של השני- ההבנה כיצד אנו משחזרים בתוך הזוגיות קשרים מוקדמים מאפשרת לבני הזוג להבין זה את זה, לחוש אמפתיה וחמלה.
השתיקה עשויה ממילים שאיננו אומרים.. נסו לברר באופן אישי וזוגי מהו פשר השתיקה - מדוע קשה לי להתנצל? מה ההסתגרות משרתת עבורי? מדוע חשוב לי להיות "הצודק"? מדוע אני רץ לפייס?
ממקום של הבנה אמיתית ניתן לקבל את השונות ללא שיפוטיות. והתקשורת הזוגית הופכת לזורמת ופתוחה יותר.
לאמן את שריר הסליחה- הסליחה בונה את האמון מחדש. היא אולי לא משנה את העבר, אך עשויה להרחיב את העתיד. הפיוס מביא לחיזוק הקשר. ובדומה לשרירים אחרים- גם על זה צריך להתאמן! מדי יום בקשו סליחה זה מזו- על דברים קטנים שפספסתם, שרציתם לעשות ולא הספקתם, על מילה שלא היתה במקום. עם הזמן תחושו עד כמה הסליחה מאפשרת הקלה והתקרבות. סליחה באה ממקום של קבלה. הידיעה שניתן לבטא את עמדותינו, תחושותינו ומחשבותינו ללא חשש לביקורת או זלזול.
להחליף דיסקט-שנו את המחשבות השליליות האוטומטיות במחשבות יעילות יותר שיביאו לשינוי בעוצמת הכעס.
במקום לחשוב באופן מוגזם ודרמטי: "זה נורא! איך היא עושה לי את זה?!",
נסו לומר –" זה מתסכל ומרגיז, אבל אולי השתיקה היא מנגנון הגנה ואינה באמת מכוונת נגדי". היזהרו ממילים מכלילות כמו "תמיד" ,"אף פעם". במקום המילה –"אתה" היוצרת תחושת האשמה, השתמשו יותר ב- "אני".
שימוש במניפת הצבעים- החיים אינם שחור או לבן. ישנם גוונים רבים באמצע.
נסו לחשוב יחד על הרחבת רפרטואר התגובות במצבי קונפליקט וכעס.
לדו' שימוש בהומור הינו כלי נהדר לנטרול הכעס וההתבצרות בשתיקה.
ההומור מאפשר לנו להתבונן על המצב מזווית נוספת, מצחיקה, מאזנת, הרי לא חייבים לקחת הכל כ"כ ברצינות ובשקט..
E
