תפסיקי לחפור

חברה טובה העירה לי על כך שכאשר יש נושא מסוים שמטריד או מעסיק אותי- אני מנסה לנתח אותו מכל הכיוונים, עם אנשים, עם עצמי, מתאמצת לעבד ולהבין אותו לעומקו- מה בדיוק היה? מה אמרו? מי אמר למי?  כיצד הגבתי? כיצד הייתי אמורה להגיב? מדוע אני מגיבה כך? מה זה אומר עליי? וכו'..  וזה הופך למתיש ומדכא. אני משתדלת להפסיק "לחפור", אבל זה לא ממש מצליח לי. מה אפשר לעשות?

הרצון לברר ולבחון דברים לעומקם עלול לעיתים להכניס אותנו למצב המכונה בשפה המקצועית "רומינציה" (rumination) שפירושו- "העלאת גירה מילולית". כלומר, כניסה למעגל בלתי פוסק של מחשבות (לרוב שליליות) בדומה ללישת בצק שמתפיחה ומעצימה את תחושות שליליות כמו האשמה ופסילה עצמית.                                                                                                                                          

חשיבת-יתר שלילית יכולה להתחיל מאירוע אקראי בודד לדוגמא- ביקורת מצד חבר/בוס/מורה ומכאן המחשבות מתפתחות לכיוון דרמטי כמו- "אף אחד לא מעריך אותי/ זה מעיד על דפוס באישיותי/ כנראה שאף פעם לא אצליח/ מה בהתנהלות שלי גורם לכך שאחרים לא מעריכים אותי? ועוד...וכך מתפתח "שיטפון של מחשבות שליליות". בשונה מדאגנות המתמקדת יותר בעתיד-ב"מה יהיה?" הרי שחשיבת-יתר שלילית מושכת בעיקר להתעסקות בעבר.                                                                                                                                                

פרופ' סוזן נולן-הוקסמה מאוניברסיטת ייל ניהלה מעבדה לחקר הרומינציה  והצביעה על הנזקים שעלולים להתעצם מעיסוק יתר ומדיבור מופרז על מצוקה. נולן טענה כי נשים מאופיינות יותר מגברים בחשיבה ובדיבור על רגשות שליליים, מה שעלול להגביר את נטייתן לדיכאון. (בספרה- "נשים שחושבות יותר מדיי" היא מציגה הוכחות מחקריות לטיעוניה).

יקירתי, מילת הקסם היא-איזון. אין הכוונה שנפסיק לעבד את מה שעובר עלינו, או שלא נשתף את האנשים הקרובים לנו במה שמטריד לנו או שחלילה נחדול מרפלקציה (התבוננות פנימית )על התנהגותנו. אולם- כמו בכל דבר בחיים- חשוב המינון.                                                                                      

עיסוק-יתר או כפי שמכנים זאת -"חפירה" ללא גבול, שלרוב אינה מניבה תוצאות חיוביות עלול לייצר מנגנון הרסני ולהעצים תחושות של חוסר אונים ודכאון. לפי ממצאיה של נולן אנשים "חופרים" רואים בעצם העיסוק החשיבתי והדיבור פתרון לבעיה, אך למעשה הם מתרחקים ממנו.                         

ההתמקדות במחשבות וברגשות השליליים מבלי לנקוט צעדים מעשיים להקלה, לפתרון הבעיה או להתבוננות מחודשת על המצב עלולה רק להחמיר את המצב.

לא מזמן נהגתי במסלול הנסיעה הרגיל, שאני נוסעת מדי בוקר לעבודה. אלא שהפעם הייתי צריכה להגיע ליעד שונה ולפנות בשלב מסוים מהמסלול הקבוע והמוכר. למעשה, מי שאחז בהגה היה "הטייס האוטומטי" שבתוכי, וכך מצאתי עצמי מגיעה למקום העבודה הקבוע ולא ליעד הנכון.                     

ל"טייס האוטומטי" שבנו יש יתרונות רבים, הוא מאפשר לנו שלא להשקיע בכל פעם אנרגיה מחודשת אלא להשתמש בידע הקיים. הבעיה הינה שלעיתים המוח שלנו "נתקע" על מסלול קבוע של מחשבות (לרוב שליליות) ונוצר "לופ" שקשה לצאת ממנו. אולם ניתן בעזרת טכניקות שונות לאמן את עצמנו לייצר מעגלי חשיבה נוספים ויעילים יותר.     

אז...מה ניתן לעשות ? 

הסחת דעת – עיסוק אקטיבי בפעילויות מקדמות (ולא סתם להישאב לפעילויות פסיביות כמו לבהות במסך). למעשה, כל מה שדורש התרכזות במשימה כמו- פעילות גופנית, בישול, הליכה בטבע, פתירת תשבץ, קריאה, סידור הארון וכד' עשויים לסייע מיציאה מה"לופ" השלילי.

כתיבה- במקום לחשוב על המצב ולנתח אותו בראש נסי לכתוב את הדברים. עצם הכתיבה מארגנת את החשיבה וגורמת לכך שלא תחזרי על מה שכבר נכתב ומאלצת אותך להתמקד ולהגיע לתובנות חדשות או למצוא פתרון לבעיה.

זמן חפירות- נסי לתחום במהלך היום זמן ספציפי מוגדר שבו תתעסקי במה שמטריד אותך. וזהו.

אימון בפתרון בעיות –חשבי על לפחות משהו אחד קונקרטי מעשי שאת יכולה לעשות כדי לקדם את המצב שמעסיק אותך.

לתת את הנשמה ואת הלב- הנתינה שלנו לאחר, רגישות למה שעובר על זולתנו מעבירה את הפוקוס מעצמנו ומהעיסוק במה שלא טוב לנו וממלאת אותנו בתחושת משמעות והעצמה.

התמקדות בחושים- מיידפולנס- מתן תשומת לב למה אנו שומעים, רואים, מריחים, כיצד אנו נושמים כאן ועכשיו עשויה לקטוע את רצף המחשבות ולהסיט אותו מהמסלול המוכר.

לסיום, עלינו ללמוד לשלב בחיינו שתי מיומנויות חשובות - את ה- being – היכולת להשתהות בחוויה, להתבונן ולהעמיק בה לבין ה- doing – היכולת לפעול ולהתמודד באופן אקטיבי. איזון בין היכולות הללו עשוי לקדם ולהיטיב את איכות חיינו.

Edit