היה סבבה
בננו בן ה 15 בקושי משתף. עוד כילד הוא היה יחסית שתקן ומופנם. כשאני מבררת איך עבר עליו היום -הוא "עושה טובה" ועונה במילה-"סבבה". כשאני מנסה ללחוץ ולדלות עוד פרטים- הוא טוען שאני "חופרת".. מה לעשות ?
כולנו ממוקמים ברצף בין מופנמות למוחצנות.
המופנם (אינטרוברט) מפנה את מירב תשומת הלב לעולמו הפנימי ונהנה ממנו, מעדיף להיות עם עצמו, לא לבלוט, להישאר במקום המוכר. ואילו- המוחצן (אקסטרוברט) ממקד את מירב תשומת הלב בסביבה החיצונית, אוהב להיות במרכז העניינים ומתמלא אנרגיה מעצם התקשורת עם אחרים.
בתרבות המערבית מדגישים את תכונת המוחצנות, ומעודדים אותנו לאמץ אותה. אך כדאי, שנזכור שלכל תכונה יש את היתרונות והחסרונות שלה. סוזן קיי מזהה יתרונות רבים בכוחה של המופנמות ב"עולם שלא יכול להפסיק לדבר " כמו- היכולת להקשיב, להתחבר לרגשות ולשמוע את המחשבות של עצמנו ללא הפרעות חיצוניות מבלבלות. חשוב לזכור כי מופנמות אינה מעידה בהכרח על מצוקה. רצוי לברר האם הסגירות וחוסר השיתוף של בנך הינה נטייה אישיותית או שהיא ממוקדת יחסים ובאה לידי ביטוי בעיקר מול ההורים (ופחות מול חברים)? האם בנך מעוניין לשפר את היכולת לשתף או שהקושי הינו מנקודת מבטך?
כהורים-אנו חפצים להעניק כלים ולפתח אינטליגנציה רגשית (הכוללת מיומנויות בין-אישיות ותוך-אישיות) אצל ילדינו, וזו חובתנו כחלק מהכנתם לחיים. והצורך שלך לדעת מה עובר על בנך, להוות עבורו כתובת לשיתוף ולדיאלוג מובן ונכון.
אז...כיצד נעודד את ילדנו לשתף ?
אמפטיה- יש ילדים המדווחים על קושי לשתף את הוריהם מחשש לתגובתם- בשל ביקורת או דאגת-יתר שחוו בעבר. לעיתים הילד חש שהוריו מתקשים להכיל את רגשותיו. כאשר הוא משתף בהתמודדות לא פשוטה שחווה- לא פעם אנו מופעלים מהצורך לגונן ועוברים ישר לעמדת לחימה- "כיצד נעזור לך? מה נעשה?"- ממהרים להציע פתרונות ולחפש אשמים.
אנו שוכחים פשוט להקשיב. להיות איתם בכאב. ממקום של חמלה, ולא ממקום של רחמים- המשדר שאיננו סומכים על כך שהם יכולים להתמודד.
כאשר שואלים את הילד- "איך היה לך בטיול?" והוא עונה- "מבאס". יש המתקשים להכיל, ומנסים מיד לשנות את נקודת המבט שלו ואומרים- " בטוח שמשהו בכל זאת היה לך מעניין ונחמד..". עמדה כזו, גם היא כוונתה טובה, משדרת לילד, שאנו מבטלים את תחושותיו ולא באמת פנויים לשמוע את מצוקתו. תגובה אמפטית כמו- "אני שומעת שלא פשוט לך, שאתה מתוסכל ובודד. זה באמת כואב. ספר לי- מה הפריע לך?" – עשויה להעניק לילד תחושה שיש מי שמבין אותו, יכול להכיל את תחושותיו ,ויש לו על מי להישען.
המטרה הינה לעודד פתיחות וקבלה. ולא ניתן לעשות זאת מעמדה "חופרת" מחנכת ושיפוטית. הרי בסופו של דבר- רובנו לא ממש זוכרים מה אמרו לנו אלא בעיקר כיצד גרמו לנו להרגיש.
פשוט להקשיב- שמרי על קשר עין, השתדלי להגיב במילה או מבט ולתת תחושה שאת קשובה לדבריו. חשוב מאד שלא לתקן שגיאות שפה של הילד כשמדבר, ולשמש מודל של הקשבה תוך התנתקות מעיסוקים אחרים, מתוך התעניינות כנה ללא שיפוטיות.
לייצר מרחק רגשי- נסי לדמיין שהילד השותק, המסתגר, שבקושי משתף הוא "הילד של השכן". עצה קצת מוזרה.. ובכל זאת, עם יד על הלב, לעיתים אנו מצליחים לגייס סבלנות והכלה רבה יותר כאשר אנו יוצרים הפרדה רגשית. כאשר "מערכת האזעקה הרגשית" במוחנו משתוללת- "מה יהיה?! מסכן.. למה הוא עושה לי דווקא? למה הוא לא משתף??" –במצב זה קשה לפעול באופן רגוע ושקול.
זכרי- השתיקה אינה מכוונת בהכרח נגדך.
דוגמא אישית- איינשטיין אמר כי הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמא. כמה אתם משתפים מחוויות היום שלכם? מהתמודדויות שלכם? מהתחושות והמחשבות שליוו אתכם? ( ולא רק מרגעי ההצלחה). הסיפור והשיתוף שלכם עשוי לשמש מודל עבור הילד ולעורר אצלו זיכרונות על מה שעבר עליו במהלך היום.
לשאול שאלות ממוקדות – במקום לשאול שאלה כללית כמו- "איך היה בבי"ס?" כדאי למקד – "איך מתקדם הפרויקט שסיפרת לי עליו?". שיתוף בחוויות ותחושות היא שריר שיש להתאמן עליו.. ולכן מומלץ מגיל צעיר כשמספרים לילד סיפור או צופים יחד בסרט לברר כיצד לדעתו הגיבור מרגיש.
לקבוע עתים ולהתמיד- כדי שמשהו יקרה- צריך להזמין אותו. הרגלים לא נוצרים סתם. אנו מטמיעים אותם באופן יזום בשגרת חיינו. בדומה לחוג קבוע, לימוד ואפילו צחצוח שיניים- נסו לייצר "זמן שיחה" אישי עם כל ילד וזמן שיתוף משפחתי. וגם אם בתחילה תתקלו בהתנגדויות - אל תוותרו!
