הילד מתגייס

הבן שלנו אוטוטו מתגייס.. ואני כבר מעכשיו לא ישנה בלילה. יש לי בראש מיליון דאגות. לעומתי, בעלי לא ממש מתרגש ומתייחס לזה כאל עוד שלב בחיים. אני יודעת שאני קצת מגזימה.. וטוב שהוא מאזן אותי, אבל מצד שני קשה לי שבעלי מבטל הכול באמירות- שאני "אימא פולניה" וסתם דאגנית. מה אפשר לעשות?

הגיוס לצבא הינו שלב משמעותי בחיים, ובמובנים מסוימים, כל המשפחה מתגייסת לשינוי.

המושג "אימא פולניה" כבר אינו נחלתן של נשים ממוצא מסוים בלבד. הוא מתאר סגנון חשיבה של אנשים בעלי דאגה מתמדת לאחרים או לעצמם בתחומי משפחה, בריאות, עבודה ועוד.

מצב של דאגנות-יתר מכונה בשפה המקצועית תסמונת GAD

Generalized anxiety disorder .

אנשים הסובלים מדאגנות-יתר מביעים דאגה מתמדת ומוגזמת מנושאים רבים (עם או ללא "סיבה מוצדקת"), הם נוטים לדמיין את התסריט השלילי הגרוע ביותר (דימויים קטסטרופליים), ולעיתים, נדמה שהם תמיד ימצאו על מה לדאוג. גם כשהסביבה מנסה להרגיע "שאין מה לדאוג", זה לרוב לא עוזר, היות ולא מדובר בחשיבה רציונלית. חשוב לזכור, שהאדם המודאג אינו בוחר בכך, הדאגנות גורמת לו למצוקה ולא פעם גובה מחיר נפשי ופיזי.

בנך הבכור עומד להתגייס, ואין ספק, ששינוי זה עשוי לעורר לחץ ודאגה. יחד עם זאת, את מתארת כניסה למעגל בלתי פוסק של מחשבות, בדומה ללישת בצק שמתפיחה ומעצימה תחושות ותרחישים שליליים ופוגעת באיכות חייך.

מילת הקסם היא-איזון. אין הכוונה שנפסיק לדאוג, או שלא נשתף את הקרובים לנו במה שמטריד לנו. אולם, כמו בכל דבר בחיים- חשוב המינון. עיסוק-יתר בגיוס המתקרב עלול לייצר מנגנון הרסני ולהעצים תחושות של חוסר-אונים ודכאון. ההתמקדות במחשבות וברגשות השליליים מבלי לנקוט צעדים מעשיים להקלה, לפתרון הבעיה או להתבוננות מחודשת על המצב עלולה להחמיר את המצב.

הבעיה היא שלפעמים המוח שלנו "נתקע" על מסלול קבוע של מחשבות (לרוב שליליות) ונוצר "לופ" שקשה לצאת ממנו. ניתן בעזרת טכניקות שונות לאמן את עצמנו לייצר מעגלי חשיבה נוספים ויעילים יותר.

אז... מה לעשות ?

• עבודת צוות- הגיוס לצבא הינו שינוי מאתגר העשוי לשמש מנוף להתפתחות אישית, ומנגד לייצר משברים. אינך רוצה חלילה להעביר לבנך מסר, לפיו עליו להיות חזק עבור בני המשפחה המודאגים, ושאין לו משענת שיוכל להישען עליה במידת הצורך ולשתף בקשיים.

ראשית עליכם, ההורים, לתמוך זה בזה כדי לסייע לבנכם להתמודד בהצלחה עם השינוי הקרב. למעשה, דפוסי ההתמודדות שלך ושל בעלך ממוקמים בשני קצוות על פני הרצף- בצד אחד קיים דפוס השימור- הניסיון לשמר ולהחזיק במצב הנוכחי, להשוות ל"כמה פשוט היה לפני" ולחשוש מהשינוי המגיע. ובקצה השני מצוי דפוס השילוח- המעודד את בנכם לצאת מהקן הנוח ולפלס באומץ את השביל שלו. מחקרים מגלים (מה שלא מפתיע במיוחד) שמרבית האימהות מחזיקות בדפוס השימור, ואילו האבות מאמצים ביתר קלות את דפוס השילוח. השילוב של שניכם יאזן את ההתמודדות עם המצב.

• נת"ת- מודל זה (אפל,2015) מתייחס לשלושה שלבים חשובים בהתמודדות במצבי לחץ וקושי-

1. נרמול- תחילה חשוב לנרמל את המצב- "אנשים רבים חוששים מהגיוס".

2. תיקוף- להעניק תוקף לתחושות -" אם את מגיבה כך- יש לך סיבה".

3. תקווה- לברר מה יכול לסייע ולהעניק תקווה שהמצב ישתפר- "לא הכול תלוי בנו, אבל ננסה לחשוב מה יסייע בהתמודדות עם המצב החדש".

• הסחת דעת – נסי לעסוק באופן אקטיבי בפעילויות מקדמות הדורשות התרכזות במשימה כמו- פעילות גופנית, בישול, הליכה בטבע, פתירת תשבץ, קריאה, העשויים לסייע מיציאה מה "לופ" של המחשבות השליליות המדאיגות אותך.

• מסיבת דאגות- נסי לתחום במהלך היום זמן ספציפי מוגדר אליו תזמיני את כל הדאגות למסיבה של 5 דקות. נסי לנקז למשבצת הזמן את כל מה שמטריד אותך. וזהו.

• התמקדות ב"כאן ועכשיו"- מרבית הדאגות שלנו עוסקות בעתיד, בתרחישים האפשריים במצב של אי-ודאות, שרובם כנראה לא יקרו. התמקדי ב"כאן ועכשיו". נסי להסב את תשומת לב לקולות ולצלילים שאת שומעת, למראות שאת רואה סביבך, לריחות, לנשימה שלך. ההתמקדות בחושים עשויה לקטוע את רצף המחשבות השליליות ולהסיטו מהמסלול המוכר. ניתן להיעזר ביישומונים שונים של "מיידפולנס" ולתרגל באופן יומיומי.

• כתיבה- במקום לחשוב על המצב ולנתח אותו בראש נסי לכתוב את הדברים. עצם הכתיבה מארגנת את החשיבה ומאלצת אותך להתמקד ולהגיע לתובנות חדשות.