מר נחמד

יש לי בעיה. אני יותר מדי נחמד. קשה לי לחשוב שאנשים נפגעו ממני או כועסים עליי.                         אני ממהר להיות זה שמבקש סליחה, גם אם אני חושב שהצדק איתי. חשוב לי לשמור על יחסים טובים וכשמישהו מבקש ממני טובה, גם אם לא יתאים לי- לרוב לא אסרב. מה אפשר לעשות?

אני נזכרת במשפט שנהגו לכתוב על קירות הכיתה –"נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד." ובדומה לכל משפט בחיים- כדאי לשחק עם הנקודה. להרשות לעצמנו לעיתים להניח בסופו סימן שאלה.                                                                                                                              

אין ספק, שחשוב להביע במערכות היחסים שלנו אכפתיות ורצון טוב, אך כל מיכל זקוק לגבולות, אחרת לא יחזיק דבר בתוכו. לפי מה שתיארת, נראה שמרוב נחמדות- אתה, עצמך, הלכת לאיבוד.

לפני מספר שנים חוקרים הציגו לאנשים רשימה של אירועים מפחידים וביקשו לדרג אותם. להפתעת החוקרים, הפחד שזכה למקום הראשון לא היה פחד ממוות אלא דווקא פחד קהל.                                              

הצורך בשייכות ואהבה הוא צורך הישרדותי בסיסי הטמון בנו. בעבר אנשים חיו בקבוצות כדי לשרוד בטבע, ולכן נידוי נחשב לגזר דין מוות. גם היום הנטייה של רובנו היא להשוות עצמנו ביחס לאחרים, לקבל אישור חברתי ולהימנע ממצבים של חרם ובושה. החשש מדחייה חברתית עלול לשתק אותנו.

כדי למנוע מצבים של דחיה יש המוכנים לרַצות את האחר עד כדי התעלמות מהצרכים, הרגשות והערכים האישיים. לעומתם, יש שיעדיפו להתנתק ולהביע אדישות. מאחורי שני המצבים הללו מסתתר הפחד להיפגע.                                                                                                                    

הצורך להיות נחמד קשור לנטיה לרַצות (to please). נטייה זו עשויה להתפתח בילדות המוקדמת, בסביבה שהעניקה חיזוקים עבור התנהגות ותרנית המכוונת בעיקר לצרכי האחר, ילדים שגדלו ללא מתן תוקף לכעס שלהם ולאפשרות לאכזב.

החשש מדחייה גורם להתנהגות מרַצה המשרתת את הסביבה, אך עלולה להיות הרסנית עבור האדם עצמו, שמתקשה להיות נאמן לרצונותיו. החיים דורשים מאיתנו לא רק לגלות אכפתיות לסביבה ולוותר אלא גם לדרוש את המגיע לנו. אנו מחנכים לנתינה ונדיבות, אך חשוב שתכונות אלו תבואנה ממקום של בחירה ולא מתוך תגובת ריצוי אוטומטית. היכולת "להגיד לא" חיונית להתנהלות בריאה, לבניית ערך עצמי וליכולת להתפתח ולהגיע למימוש עצמי.

מה ניתן לעשות?

התבוננות פנימית –הקשב לקול הפנימי שבך. יתכן שהוא כל כך חלש, עד ששכחת כיצד הוא נשמע. כעת עליך ללמוד להגביר אותו, לברר מה אתה רוצה (ולא רק מה אחרים רוצים ממך), כיצד חשוב לך לפעול, להציע דרכים נוספות בהן תוכל לבטא את צרכיך בשונה, ממה שהיית רגיל עד היום.

שינוי מחשבתי – שים לב למשפטים החולפים בראשך. נסה לכתוב או לומר לעצמך משפטים כמו- "אני רוצה לפתח קשר אמיתי שאוכל לבטא בו את רצונותיי", והימנע  מדפוסי חשיבה שגויים, כמו- "אני עלול לפגוע במישהו, ולכן עדיף שאוותר".

בין אפס למאה- בחיים אנו נדרשים לקיים איזון בין ההקשבה לצרכים שלנו לבין הענות מלאה והתמסרות לצרכי האחר. מדובר בטווח של אפשרויות ולא רק במצב דיכוטומי של כן או לא.

תנסה.. מכסימום זה יצליח- הפחד נמצא בעיקר במחשבה-"מה יקרה אם לא אהיה נחמד? מה יקרה אם לא יאהבו אותי? אם יכעסו עליי?" נסה בכל יום להתאמן בהתנהגות, בה הינך קשוב לרצונותיך ומסרב באסרטיביות לבקשת הזולת. יש סיכוי גדול, שתגלה שהעולם לא קרס. ולמרות שהזולת פחות מרוצה, הוא עדיין מעריך אותך (אולי אפילו יותר) ונשאר בקשר. החשיפות החוזרות ילמדו אותך לפתח את שריר האסרטיביות והנאמנות לעצמך.

להוריד את המסכה- עלינו ללמוד להציג גם את החלקים האנושיים, האותנטיים והפחות מחמיאים שלנו. אנו כמהים לתחושת שייכות המקבלת את מי שאנו באמת, ולא רק את המסכה היפה שעטינו על פנינו. לשם כך נדרשת מאיתנו יכולת חמלה וקבלה עצמית.                                                                 

היפנים פיתחו אמנות מיוחדת המכונה- קינטסוגי, שפירושה-היופי בסדקים. כאשר יפנים מפילים בטעות כלי על הרצפה, הם לא ממהרים להשליכו לפח, אלא מדביקים אותו בטכניקה מסורתית עתיקה בעזרת נוזל זהב. הם מאמינים ששבר הוא חלק טבעי מהחיים ואין דבר מושלם ללא פגם. הם מצליחים להפוך את השבר ליופי. ד"ר ברנה בראון (ממליצה בחום לצפות בהרצאות טד שלה) עוסקת בעוצמה שבפגיעות, באומץ להיות לא מושלמים. לדעת שאנו ראויים לאהבה ולהצליח לחלוק במערכות היחסים שלנו גם תחושות של בושה, פחד ופגיעות. כפי שבראון מתארת בספרה- "מושלמים כפי שאנחנו" – עלינו ללמוד לקחת בעלות על הסיפור שלנו, כולל הפגמים ולאהוב את עצמנו- וזהו המעשה האמיץ ביותר.

Edi