ילד הורי

חבר קרוב של אבא שלי נפטר לפני כחודש בפתאומיות. מאז אבא שלי לא ממש מתפקד. הוא מסתגר, ישן הרבה, לא רוצה שנצא לטייל כמו פעם, בקושי מדבר (גם לפני כן הוא לא היה דברן גדול). אני מנסה לעודד אותו, לשתף בדברים שמחים, להציע לו לצאת איתי להליכה ועוד. אמא שלי אומרת שצריך לתת לזה זמן אבל מרגיש לי שהיא לא מבינה את חומרת המצב ולא מספיק לוחצת עליו שיפנה לעזרה מקצועית. אני חוששת שהמצב יחמיר וחשה תסכול שהוא מנסה להתמודד עם המצב לבדו. מה לעשות?

יקרה, בדומה לאדוות הנוצרות במים- למה שקורה לנו יש השפעה על המעגלים שסביבנו. אביך מתמודד כיום עם משבר של אובדן משמעותי, ואין ספק שכולכם חווים תקופה מורכבת המאתגרת את כל בני המשפחה בשריר החוסן הנפשי והתמיכה ההדדית. קושי זה מועצם במיוחד כאשר ההורה האמון על החוסן המשפחתי מסרב לקבל סיוע.

במצבי משבר משפחתיים (כמו גירושין, פיטורים מעבודה) ואובדן עלול להתרחש מצב בו אחד הילדים נכנס למשבצת ההורית. לפי תיאוריות מערכתיות זו הדרך של המשפחה לייצר איזון (הומאוסטזיס). לעיתים, כאשר נוצר העדר בתפקוד של אחד ההורים, באופן אוטומטי ולא מודע, אחד הילדים מזדרז למלא את החלל ולקחת על עצמו את התפקיד. לרוב זהו הילד הבכור או החזק מבין האחים. אולם תפקיד המבוגר האחראי בטרם זמן עלול להיות מעמסה כבדה שאינה מותאמת לבשלות הרגשית.

מה לעשות?

להיות מציל- ובכן, נכנסתי לגוגל לבדוק מהן הדרישות כדי להתקבל לעבודה "להיות מציל". מתברר שכדי להתקבל לקורס הכשרה למצילים עליך להיות לפחות בגיל 17 ותשעה חודשים, בנוסף לאישור רפואי ועמידה במבחני כניסה הכוללים שחיה וצלילה... גם היכולת שלנו להציל אחרים ולסייע דורשת כוחות נפש ומיומנויות. לעיתים ילדים השותפים לקשיים של הוריהם עלולים להיכנס למערבולת של חוסר אונים, אשמה ותסכול בשל העדר כישורי התמודדות וניסיון חיים. ילד אמור להתפתח בהתאם לשלבי גילו. כאשר הילד נשאב להתמודדות שאינו מותאמת ליכולותיו עלולה להתפתח תחושה שמצפים ממנו למענים של מבוגרים, אך לא תמיד יש לו את היכולת הרגשית והפיזית להיענות לצרכים אלו, מה שמביא לתחושת תסכול ופגיעה בביטחון העצמי. לעיתים היפוך תפקידים הוא זמני, אך לא פעם הוא עלול להפוך למציאות קבועה.

חשוב לדעת שמערכות היחסים בבגרות עשויות להיות מושפעות מהתפקיד של "ילד הורי". התלות שמתפתחת בין הורה לילד עלולה לגרום לכך ש"ילדים הוריים" יהיו עסוקים בעיקר בזיהוי וחיזוי צרכים של אחרים, יתקשו לנהל מערכות יחסים שוויוניות משום שגם בזוגיות הם ימשיכו למלא את התפקיד שיועד להם בילדות – להיענות לצרכיו של האחר.

להיות ראוי- ילד הורי עשוי לחוות "בגרות מדומה" שכן הוא לא באמת בוגר אלא סיגל לעצמו התנהגויות של אדם מבוגר הכוללות דאגה לצרכיו הנפשיים והפיזיים של ההורה. הטיפול בהורה מזכה אותו במשוב חיובי, הוא חש רצוי וראוי אך למעשה זה מותנה ביכולתו לספק את צרכי ההורה. וכאשר הוא לא מצליח לעמוד במשימה הקשה הוא חש כשלון ואכזבה מעצמו. על כל אחד מאיתנו לחוש ראוי ללא תנאי. זכרי- את אהובה וראויה בדיוק כפי שאת.

זה יבוא עם הזמן- לפעמים גם זמן צריך זמן ואין קיצורי דרך. אל תשכחי שחלף רק חודש מאז האובדן הטרגי. לפני שמערבבים את מרכיב התקווה בתהליך הריפוי יש להסתכל לכאב בעיניים, לחוות את העצב, לתת מקום לעבד את הרגשות הקשים, לזכור שלכל אחד דרך התמודדות שונה וקצב שונה ועלינו ללמוד לכבד זאת תוך מתן תשומת לב ודאגה.

מי יציל את המציל- קשה מאד לראות את ההורה מתמודד עם כאב וקושי. איני מצפה חלילה שתתעלמי ממצוקתו של אביך. חשוב לבטא אמפתיה, אכפתיות ולסייע במשימות שונות אך עליך לדאוג גם למקור תמיכה עבורך שיידע לאזן, לעודד, להכיל את הקושי שלך ולשקף מתי עליך להתמלא בכוחות ולשמור על עצמך.

Ed