אני מתנצל
אחרי שאני ואשתי רבים נוצר מצב שאני זה שתמיד עושה את הצעד הראשון בבקשת סליחה או ניסיון הפיוס. יוצא שלפעמים אני מתנצל ללא כוונה אמיתית רק כדי שנחזור למצב של תקשורת נורמלית. מה לעשות?
ידוע, שבזוגיות טובה חשוב ללמוד לסלוח ולהתפשר. אולם, כאשר הוויתור אינו מגיע ממקום שלם או מבחירה הוא אולי מקל לטווח הקצר אך עלול להסב נזק לטווח הארוך.
לכל אחד דרכי התמודדות שונות במצבי קונפליקט. יש הזקוקים לזמן ולמרחב כדי לעבד את התחושות והשתיקה משמשת כסוג של מגן. אולם, כאשר היא מתמשכת עלול להתקבע דפוס הרסני הפוגע במערכת הזוגית ויוצר שריון שקשה לחדור.
התבוננות במילה "להתנצל" מגלה שהשורש נ.צ.ל מקפל משמעויות מעניינות- מצד אחד התנצלות עשויה לשמש כחבל הצלה במטרה להיטיב את מערכות היחסים שלנו ולהפחית תחושת אשמה ומנגד ההתנצלות עלולה להביא לתחושת ניצול כאשר הזולת משתמש בה כנגדנו.
רנדי פאוש בספרו "ההרצאה האחרונה" טוען שהתנצלות טובה פועלת כאנטיביוטיקה בעוד שהתנצלות גרועה היא כמו מלח על הפצעים. הניסיון שלך לפייס רק במטרה לטהר את האווירה עלול לייצר תחושות של הקרבה ותסכול.
ויתור וסליחה הינם אבני יסוד בבניית תקשורת טובה כאשר הם נובעים מתוך הדדיות.
מה ניתן לעשות?
הגדירו "זמן פציעות"- בדומה למשחק כדורגל- בסמכות השופט להוסיף פרק זמן בסיום המשחק כאשר לא מגיעים להכרעה. נסו לקבוע מראש מהו הזמן הסביר המתאים לשניכם- כדי לעצור ולהירגע.
"פסק זמן" מוגדר ומוסכם על שניכם עשוי להיות צעד חשוב בניהול הקונפליקט וביכולת לאפשר לכל אחד מרחב אישי כדי לעבד את התחושות. הידיעה ש'נדבר על זה בערב' או 'בעוד שלוש שעות' מאפשרת לעבד את התחושות, להביע אותן בהמשך באופן שקול ומווסת ולהצליח להכיל ולהקשיב לאחר.
להכין את הקרקע- עוד לפני שלב ההתנצלות חשוב לתקף את רגשות הזולת. אמירה כמו- "אני רואה שקשה לך" או "אני יכול/ה להבין שאת/ה פגוע/ה" גורמת לנו להרגיש שבן/ת הזוג רואה אותנו. התיקוף מעניק לגיטימציה לרגשות ולתפיסת האירוע שלנו גם אם היא סובייקטיבית. עצם התיקוף מהווה קרקע פורייה ליצירת סליחה הדדית.
להמשיך דף חדש- לא תמיד נכון למהר "להתחיל דף חדש". זכרו שגם עמוד חדש בספר נשען על הפרקים שקדמו לו ולא מומלץ להתעלם מהם.
סליחה אולי לא משנה את העבר אך עשויה להרחיב את העתיד. הפיוס מביא לחיזוק הקשר. אולם, סליחה "מן הפה אל החוץ" לא משחררת את הפגיעות שממשיכה לבעבע ולרוב רק מצטברת ותופחת. לכן חשוב להתייחס למה שקרה ולנסות לגבש מכך המלצות לעתיד.
להיות אני- כאשר חיים על פי הרצונות והצרכים של הזולת בלבד, אנו למעשה מוותרים על עצמנו בקשר. ויתור על העצמי מסב נזק עצום לקשר הזוגי והוא הגורם בהמשך לעריכת "פנקסנות" והתחשבנות על כל פרט. לצד קבלת האחר יש להכיר בשונות הקיימת, להיות אותנטיים ומדויקים ולהצליח להשאר נאמנים לעצמנו, לערכים ולרצונות שלנו מתוך כבוד והקשבה זה לזה.
האותיות הקטנות- כידוע, בכל חוזה אסור לפספס את האותיות הקטנות. במתן מחמאה או חיזוק- הסוד טמון בפרטים הקטנים המייצרים תחושה שמישהו רואה אותנו באמת. כך גם בבקשת סליחה– היכולת לפרוט את הנקודות עליהן אנו מתנצלים עדיפה על התנצלות כללית וסתמית. מודעות לפרטים מלמדת שאנו מתייחסים ברצינות לאירוע ונוטלים אחריות.
לטייל בארץ חדשה - ההבנה שאנו משחזרים בתוך הזוגיות קשרים מוקדמים מאפשרת לבני הזוג להבין זה את זה ולחוש אמפתיה וחמלה. הבעת סליחה קשורה במידה רבה לערכים ולמודלים שהוטמעו בנו מילדות- מה זה אומר עלינו אם אנחנו רבים? של מי התפקיד לסלוח או לבקש סליחה? מדוע חשוב לי להיות "הצודק"? מדוע אני ממהר/ת לפייס?
אני מזמינה אתכם להיות תיירים ב'ארץ של בן/ת הזוג'. בואו בעמדה סקרנית ולא שיפוטית ושאלו- מדוע קשה לבת/ן זוגי להתנצל? מהן הנקודות הרגישות שגרמו לו/ה לתחושת פגיעות עמוקה?
בקשת סליחה אינה בהכרח הסכמה עם המעשה או מחיקת האירוע אלא בירור עצמי וזוגי מתוך יצירת הבנה משותפת כיצד ניתן היה אולי לנהוג אחרת ומה כדאי שניקח אתנו הלאה לחיזוק הקשר.
Edit
